PURPLE CHICKEN
New member
הלוואי והייתי רגילה...- כתבה (בערך)
חשבתי על משהו והחלטתי לכתוב אותו- תגידו לי מה דעתכן... זה כאילו מהראש של אשלי (בגלל שמשום מה יש תדמית שמרי קייט יותר "חכמה" והחלטתי לשבור אותה!)... "לפני כמה ימים קיבלנו מכתב ממעריצה... "הלוואי שהייתי כמוכן!", היא כתבה, "כולנו מקנאים באנשים מפורסמים, יפים ומצליחים... אבל בכן אני מקנאה במיוחד- אתן בקטע הזה עוד מלפני שאתן זוכרות את עצמכן... אני לא רוצה לזלזל בכן או משהו- אתן מושלמות! באמת! אבל אני פשוט כל כך מקנאה... למה אני לא כמוכן?" המכתב הזה לא כל כך הרבה יותר שונה ממה שמעריצים בדרך כלל כותבים... אבל הוא גרם לי לחשוב על משהו... אולי היא צודקת? אולי כל זה בכלל לא מגיע לי? מה אם אימא לא הייתה הולכת איתנו לאודישן של "צער גידול בנות"? או מה אם רוברט לא היה המנהל שלנו? אנשים עושים בשבילנו כל כך הרבה עד שאני חושבת שאולי... אנחנו לא מפורסמות ומצליחות בזכות עצמנו... אחר כך, חשבתי שוב... היה לי הרבה זמן פנוי לשם שינוי... והחלטתי שהמחשבות האלה טיפשיות- אני יודעת שהן לא נכונות- כולם יודעים שזה לא נכון! אז אולי רציתי לחשוב ככה? אולי, למרות שבעצם ידעתי שהמחשבות האלה לא ישנו כלום ושאי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, קיוויתי ואפילו רציתי לחזור בזמן- ולא להצליח באודישן הזה... האודישן ששינה את החיים שלי! שלי ושל מרי קייט... זה כל כך מוזר לחשוב, שעוד מלפני שאני זוכרת את עצמי- כולם מכירים אותי! ולראות את עצמי בגיל שנה בטלוויזיה, בתור מישל, ופתאום לקלוט את עצמי אומרת "איזה חמודה!"...זה לפעמים קצת מפחיד להיכנס לאינטרנט ולראות תמונות שלי! זה לא נעים לפתוח עיתון ולראות רכילויות מגעילות עלי! אני לא מסוגלת לדמיין שיש אנשים שהחדר שלהם מלא בתמונות שלי! ולפעמים פשוט נמאס לי מזה!! לפעמים נמאס לי כבר להיות נחמדה לכולם, נמאס לי לחתום לכל המעריצים! ושלא יהיו אי הבנות- אני כל כך אוהבת את המעריצים! אני מודה להם מכל הלב כי רק בזכותם הגענו לאן שהגענו!אבל נמאס לי לחייך למצלמות, נמאס לי לצלם את אותן סצנות מיליון פעם רק בגלל שעשיתי פיפס לא נכון... אני לא רוצה יותר ללכת לטקסים טיפשיים, אני לא רוצה יותר להתאפר כל כך הרבה ולשבת שעתיים בכל בוקר כדי לעשות תלתלים מטומטמים! אני רוצה , רק ליום אחד, להיות ילדה רגילה... אני רוצה, שרק יום אחד, אני ומרי קייט נוכל לקום בבוקר- וללבוש בגדים ישנים ולא אופנתיים, לא להסתרק, לא להתאפר, לצאת לרחוב ולהסתובב בלי שאף אחד יגיד כלום, בלי שאף אחד יבקש חתימה, בלי שאף אחד יזהה אותי.... אולי מעריצים מתפללים בלילה לאלוהים: "הלוואי והייתי "מושלם" כמו מרי קייט ואשלי אולסן!" (ואנחנו כל כך לא מושלמות!!!)... אבל הם לא חושבים שלפעמים אני מתפללת בלילה לאלוהים: "הלוואי והייתי ילדה רגילה!"....
חשבתי על משהו והחלטתי לכתוב אותו- תגידו לי מה דעתכן... זה כאילו מהראש של אשלי (בגלל שמשום מה יש תדמית שמרי קייט יותר "חכמה" והחלטתי לשבור אותה!)... "לפני כמה ימים קיבלנו מכתב ממעריצה... "הלוואי שהייתי כמוכן!", היא כתבה, "כולנו מקנאים באנשים מפורסמים, יפים ומצליחים... אבל בכן אני מקנאה במיוחד- אתן בקטע הזה עוד מלפני שאתן זוכרות את עצמכן... אני לא רוצה לזלזל בכן או משהו- אתן מושלמות! באמת! אבל אני פשוט כל כך מקנאה... למה אני לא כמוכן?" המכתב הזה לא כל כך הרבה יותר שונה ממה שמעריצים בדרך כלל כותבים... אבל הוא גרם לי לחשוב על משהו... אולי היא צודקת? אולי כל זה בכלל לא מגיע לי? מה אם אימא לא הייתה הולכת איתנו לאודישן של "צער גידול בנות"? או מה אם רוברט לא היה המנהל שלנו? אנשים עושים בשבילנו כל כך הרבה עד שאני חושבת שאולי... אנחנו לא מפורסמות ומצליחות בזכות עצמנו... אחר כך, חשבתי שוב... היה לי הרבה זמן פנוי לשם שינוי... והחלטתי שהמחשבות האלה טיפשיות- אני יודעת שהן לא נכונות- כולם יודעים שזה לא נכון! אז אולי רציתי לחשוב ככה? אולי, למרות שבעצם ידעתי שהמחשבות האלה לא ישנו כלום ושאי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, קיוויתי ואפילו רציתי לחזור בזמן- ולא להצליח באודישן הזה... האודישן ששינה את החיים שלי! שלי ושל מרי קייט... זה כל כך מוזר לחשוב, שעוד מלפני שאני זוכרת את עצמי- כולם מכירים אותי! ולראות את עצמי בגיל שנה בטלוויזיה, בתור מישל, ופתאום לקלוט את עצמי אומרת "איזה חמודה!"...זה לפעמים קצת מפחיד להיכנס לאינטרנט ולראות תמונות שלי! זה לא נעים לפתוח עיתון ולראות רכילויות מגעילות עלי! אני לא מסוגלת לדמיין שיש אנשים שהחדר שלהם מלא בתמונות שלי! ולפעמים פשוט נמאס לי מזה!! לפעמים נמאס לי כבר להיות נחמדה לכולם, נמאס לי לחתום לכל המעריצים! ושלא יהיו אי הבנות- אני כל כך אוהבת את המעריצים! אני מודה להם מכל הלב כי רק בזכותם הגענו לאן שהגענו!אבל נמאס לי לחייך למצלמות, נמאס לי לצלם את אותן סצנות מיליון פעם רק בגלל שעשיתי פיפס לא נכון... אני לא רוצה יותר ללכת לטקסים טיפשיים, אני לא רוצה יותר להתאפר כל כך הרבה ולשבת שעתיים בכל בוקר כדי לעשות תלתלים מטומטמים! אני רוצה , רק ליום אחד, להיות ילדה רגילה... אני רוצה, שרק יום אחד, אני ומרי קייט נוכל לקום בבוקר- וללבוש בגדים ישנים ולא אופנתיים, לא להסתרק, לא להתאפר, לצאת לרחוב ולהסתובב בלי שאף אחד יגיד כלום, בלי שאף אחד יבקש חתימה, בלי שאף אחד יזהה אותי.... אולי מעריצים מתפללים בלילה לאלוהים: "הלוואי והייתי "מושלם" כמו מרי קייט ואשלי אולסן!" (ואנחנו כל כך לא מושלמות!!!)... אבל הם לא חושבים שלפעמים אני מתפללת בלילה לאלוהים: "הלוואי והייתי ילדה רגילה!"....
(כמו ענבר- תודה ענבר!!) ובזמן האחרון לא דיברו כל כך על הנושא... לפחות לא כשאני הייתי פה!! ובכל מקרה- לפעמים אפשר לקרוא כמה כתבות על אותו נושא אבל בכל זאת זה מעניין כל פעם מחדש כי כל פעם הכתבה כתובה אחרת.... ובקשר למה שאמת שהן יכלו לבחור- זה לא כל כך נכון כי כשהן היו קטנות יותר החליטו בשבילן כי הן לא בדיוק יכלו להחליט בשביל עצמן!!! וכשאתה עמוק בפנים זה קצת קשה לצאת... אני לא פוסלת את הדעה שלך, אבל כנראה יש לנו דעות שונות!!
