הלידה שלי כמו שהבטחתי - מאוד ארוך
בערך כשבועיים לפני הלידה התחלתי להרגיש ממש רע. עד אז הכל הלך חלק. לא הבנתי איך אצליח לסחוב עוד חודש שלם ואולי אף יותר. בתאריך 18 לדצמבר 2000, יום שני, קמתי בבוקר והרגשתי רע מהרגיל, לוחץ, כואב והרגשה כללית לא טובה. התקלחתי התלבשתי ואמרתי לבעלי שאסע איתו לעבודה (אותו מקום שבו גם אני עבדתי, רק שהפסקתי לעבוד שבוע לפני) לא רציתי להשאר לבד בבית. בעלי יצא מחוץ לבית כדי לעשן, ואני התיישבתי במטבח לשתות משהו. לפתע הרגשתי "נזילה" קלה, חשבתי שזו הפרשה רגילה, אבל באה פעם שניה, רצתי לשרותים והתיישבתי, כלום לא קרה. התחלתי לצעוק לבעלי בקולי קולות (הוא הרי היה מחוץ לבית ולא שמע) צעקתי וצעקתי עד שהוא הגיע ושאל מה קרה? עניתי לו "נופלים לי מים". מיד הוא הלך, הביא את ה"תיק" ואמר בואי נוסעים לבי"ח. כל הדרך לא היו שום סימנים ואני ניסיתי לשכנע אותו שאולי לא צריך עדיין לנסוע לבי"ח אבל הוא התעקש. הגענו לבי"ח, נכנסתי למחלקת היולדות ואמרתי לאחות שנופלים לי מים (אני לא יודעת למה השתמשתי במילה נופלים כל הזמן). האחורת היתה עסוקה ולא כל כך שמה לב אלי, שאלתי אותה אם בירידת מים, יורדים הרבה מים או מעט. והיא ענתה שזה תלוי ויכול להיות הרבה או מעט. בנתיים היה לי PP, הלכתי לשרותים, וכמו שאני מגיעה ולפני שאני מספיקה להתיישב על האסלה ירדה כמות רצינית של מים על הרצפה! ואז כבר ידעתי שזו לא סתם אזעקת שוא! הייתי בשבוע 36. מזה כיומיים היו לי צירים, קטנים, ובכלל לא הייתי בטוחה שאלו אכן צירים. השכיבו אותי על המיטה, חיברו אותי למוניטור ובדקו בעזרת קיסם ארוך, האם המים הם אכן מי שפיר. המים אכן היו מי שפיר ובמוניטור ראו צירים, אבל קטנים מאוד ולא סדירים. בדיקת פתיחה הראתה 1 ס"מ. העבירו אותי למחלקה ובנתיים אמא שלי הגיעה גם כן (היא השביעה אותי שאני לא מגיעה לבי"ח בלי להודיע לה) השעה 8 בבוקר! כל היום התהלכתי לי עם פדים בגודל של הר ומים שלא מפסיקים לרדת, כל הזמן חשבתי לעצמי, אלוהים, מאיפה כל כך הרבה מים? פתיחה 1.5 ס"מ צירים מתחזקים מעט ובהחלט נסבלים. אמרו לי להתקלח במים חמים ולא לצאת מהמים לחצי שעה כל פעם על מנת לזרז את הלידה. כנראה שלא שמעו שם על בעית המים בישראל. ערב.... וכלום לא פתיחה וצירים עדיין קטנים אבל קצת יותר כואבים. כל היום לא אכלתי, פחדתי פחד מוות מהחוקן, הדבר שהכי הטריד אותי כל ההריון! בשעה 10:00 מגרשים את בעלי ואת אמא שלי מהמחלקה! ואני מתחילה לבכות ולהשתולל. לא הסכמתי בשום אופן להשאר לבד. האחות אמרה שאני יכולה מצידה לשבת בחוץ על הספסל איתם. וכך עשיתי, ישבתי במשך שעה על ספסל מברזל עד שממש כבר לא יכולתי, אז אמא שלי התחילה לבכות גם כן ורק אז התרצתה האחות והסכימה שאמא שלי תכנס איתי לחדר. בעלי נשאר במסדרון ותיקשר איתי בעזרת מסרים כתובים בטלפון. כל הלילה שכבתי ובכיתי וגם התחיל לכאוב, לא עצמתי עיין. בשעה 4:00 בבוקר כבר ממש הייתי מיואשת ורציתי לגמור עם זה. ביקשתי מהאחות אפידורל (מרוב פחד מהכאבים האמיתיים) אז כבר חשבנו שהלידה ממש מתקרבת, הפתיחה היתה 2 ס"מ בלבד. האחות הציעה שאכנס למקלחת והיא בנתיים תזמין את המרדים. בסביבות 5:00 הכניסו אותי לחדר לידה קיבלתי אינפוזיה לפני אפידורל ואז הגיע המרדים. לקח לו בערך שעה וחצי למצוא את המקום לאפידורל, אני לא יודעת מה לקח לו כל כך הרבה זמן. ואז הכניסו את בעלי לחדר. הצירים היו אז מאוד חזקים אבל אני לא הרגשתי כלום. הפתיחה עדיין לא מתקדמת. אני מתחילה לרעוד בלי יכולת לעצור את הרעידות ומבקשת שמיכה ועוד שמיכה ועוד אחת. בשעה 7:45 בערך מגיע הרופא (שעד אז בכלל לא היה) ובלי כל הודעה מראש מתחילה סערה מסביב! לוקחים אותך לחדר ניתוח!!! אני שכבר ממש לא הייתי בהכרה, רק רציתי לגמור עם זה, רעדתי בצורה נוראית, הבטתי על בעלי בחוסר אונים והוא מביט אלי חזרה במבט מודאג ביותר. אז בעלי אמר, תראי אין ברירה, הם אומרים שצריך לנתח. אמרנו טוב אין ברירה. מיד הביאו טפסים לחתימה וכמו שרואים בסרטים, הטיסו אותי לחדר הניתוח. אני חייבת לעצור כאן ולספר לכן מה שבעלי ואני חשבנו באותם רגעים. לא אמרנו אחד לשני מה אנחנו חושבים אבל לאחר כמה ימים דיברנו על זה ונדהמנו לגתות ששנינו חשבנו על זה. מה שחשבנו הוא שהנה, גם אני וגם העובר הולכים למות תיכף! זה היה כל כך ברור שמישהו לא ייצא בחיים! מחשבה נוראית ומפחידה. ולהמשך.. לקחו אותי לחדר ניתוח כשאני כולי רועדת רעידות נוראיות. חיברו אותי לכל המכשירים והתחילו בניתוח. הרופא המרדים ישב מאחורי הראש שלי וכל הזמן דיבר אלי, הסביר לי וליטף לי את הראש. הוא היה המלאך שלי, מקסים כזה. הניתוח לא נמשך הרבה זמן (אני חושבת) אבל זה הרגשי כמו נצח כל הזמן שאלתי: רואים את הראש, רואים את הראש. בסוף קיבלתי תשובה, מהמרדים כמובן, כן רואים את הראש. מיד שאלתי: איזה צבע השיער? והוא עונה ג´ינג´י. ג´ינג´י צרחתי ג´ינג´י? מה פתאום ג´ינג´י? אני שונאת ג´ינג´ים (והמרדים עצמו היה ג´ינג´י) מיד לקחו את התינוק ואני אפילו לא שמעתי אותו בוכה, התחלתי לצרוח להם תראו לי אותו תראו לי אותו, למה הוא לא בוכה, הוא לא בוכה. חשבתי שהוא מת! והם אומרים לי הכל בסדר הוא כן בכה לא שמעת? (כנראה שבאמת לא שמעתי) אני לא יודעת מה היה, או לאן לקחו אותו, או כמה זמן לקח עד שהביאו אותו אלי אבל פתאום באה אחות נחמדה עם תינוקי עטוף כולו ושאלה את רוצה לתת לו נשיקה? כמעט התעלפתי, התינוק שלי , שלי רק שלי והוא פה לידי. ביקשתי שתוריד לו את הכובע כדי שאוכל לראות את השיער שלו, (אולי הוא פתאום לא יהיה ג´ינג´י) בקושי יכולתי לזוז ועוד לא תפרו את הבטן בכלל אבל נתתי לו כזאת נשיקה גדולה ופרצתי בבכי! שחר נולד ב - 19 בדצמבר 2000 בשעה 8:24 בבוקר במשקל 3.450 ק"ג עד היום הוא ג´ינג´י והוא מקסים כי הוא הג´ינג´י שלי. טל
בערך כשבועיים לפני הלידה התחלתי להרגיש ממש רע. עד אז הכל הלך חלק. לא הבנתי איך אצליח לסחוב עוד חודש שלם ואולי אף יותר. בתאריך 18 לדצמבר 2000, יום שני, קמתי בבוקר והרגשתי רע מהרגיל, לוחץ, כואב והרגשה כללית לא טובה. התקלחתי התלבשתי ואמרתי לבעלי שאסע איתו לעבודה (אותו מקום שבו גם אני עבדתי, רק שהפסקתי לעבוד שבוע לפני) לא רציתי להשאר לבד בבית. בעלי יצא מחוץ לבית כדי לעשן, ואני התיישבתי במטבח לשתות משהו. לפתע הרגשתי "נזילה" קלה, חשבתי שזו הפרשה רגילה, אבל באה פעם שניה, רצתי לשרותים והתיישבתי, כלום לא קרה. התחלתי לצעוק לבעלי בקולי קולות (הוא הרי היה מחוץ לבית ולא שמע) צעקתי וצעקתי עד שהוא הגיע ושאל מה קרה? עניתי לו "נופלים לי מים". מיד הוא הלך, הביא את ה"תיק" ואמר בואי נוסעים לבי"ח. כל הדרך לא היו שום סימנים ואני ניסיתי לשכנע אותו שאולי לא צריך עדיין לנסוע לבי"ח אבל הוא התעקש. הגענו לבי"ח, נכנסתי למחלקת היולדות ואמרתי לאחות שנופלים לי מים (אני לא יודעת למה השתמשתי במילה נופלים כל הזמן). האחורת היתה עסוקה ולא כל כך שמה לב אלי, שאלתי אותה אם בירידת מים, יורדים הרבה מים או מעט. והיא ענתה שזה תלוי ויכול להיות הרבה או מעט. בנתיים היה לי PP, הלכתי לשרותים, וכמו שאני מגיעה ולפני שאני מספיקה להתיישב על האסלה ירדה כמות רצינית של מים על הרצפה! ואז כבר ידעתי שזו לא סתם אזעקת שוא! הייתי בשבוע 36. מזה כיומיים היו לי צירים, קטנים, ובכלל לא הייתי בטוחה שאלו אכן צירים. השכיבו אותי על המיטה, חיברו אותי למוניטור ובדקו בעזרת קיסם ארוך, האם המים הם אכן מי שפיר. המים אכן היו מי שפיר ובמוניטור ראו צירים, אבל קטנים מאוד ולא סדירים. בדיקת פתיחה הראתה 1 ס"מ. העבירו אותי למחלקה ובנתיים אמא שלי הגיעה גם כן (היא השביעה אותי שאני לא מגיעה לבי"ח בלי להודיע לה) השעה 8 בבוקר! כל היום התהלכתי לי עם פדים בגודל של הר ומים שלא מפסיקים לרדת, כל הזמן חשבתי לעצמי, אלוהים, מאיפה כל כך הרבה מים? פתיחה 1.5 ס"מ צירים מתחזקים מעט ובהחלט נסבלים. אמרו לי להתקלח במים חמים ולא לצאת מהמים לחצי שעה כל פעם על מנת לזרז את הלידה. כנראה שלא שמעו שם על בעית המים בישראל. ערב.... וכלום לא פתיחה וצירים עדיין קטנים אבל קצת יותר כואבים. כל היום לא אכלתי, פחדתי פחד מוות מהחוקן, הדבר שהכי הטריד אותי כל ההריון! בשעה 10:00 מגרשים את בעלי ואת אמא שלי מהמחלקה! ואני מתחילה לבכות ולהשתולל. לא הסכמתי בשום אופן להשאר לבד. האחות אמרה שאני יכולה מצידה לשבת בחוץ על הספסל איתם. וכך עשיתי, ישבתי במשך שעה על ספסל מברזל עד שממש כבר לא יכולתי, אז אמא שלי התחילה לבכות גם כן ורק אז התרצתה האחות והסכימה שאמא שלי תכנס איתי לחדר. בעלי נשאר במסדרון ותיקשר איתי בעזרת מסרים כתובים בטלפון. כל הלילה שכבתי ובכיתי וגם התחיל לכאוב, לא עצמתי עיין. בשעה 4:00 בבוקר כבר ממש הייתי מיואשת ורציתי לגמור עם זה. ביקשתי מהאחות אפידורל (מרוב פחד מהכאבים האמיתיים) אז כבר חשבנו שהלידה ממש מתקרבת, הפתיחה היתה 2 ס"מ בלבד. האחות הציעה שאכנס למקלחת והיא בנתיים תזמין את המרדים. בסביבות 5:00 הכניסו אותי לחדר לידה קיבלתי אינפוזיה לפני אפידורל ואז הגיע המרדים. לקח לו בערך שעה וחצי למצוא את המקום לאפידורל, אני לא יודעת מה לקח לו כל כך הרבה זמן. ואז הכניסו את בעלי לחדר. הצירים היו אז מאוד חזקים אבל אני לא הרגשתי כלום. הפתיחה עדיין לא מתקדמת. אני מתחילה לרעוד בלי יכולת לעצור את הרעידות ומבקשת שמיכה ועוד שמיכה ועוד אחת. בשעה 7:45 בערך מגיע הרופא (שעד אז בכלל לא היה) ובלי כל הודעה מראש מתחילה סערה מסביב! לוקחים אותך לחדר ניתוח!!! אני שכבר ממש לא הייתי בהכרה, רק רציתי לגמור עם זה, רעדתי בצורה נוראית, הבטתי על בעלי בחוסר אונים והוא מביט אלי חזרה במבט מודאג ביותר. אז בעלי אמר, תראי אין ברירה, הם אומרים שצריך לנתח. אמרנו טוב אין ברירה. מיד הביאו טפסים לחתימה וכמו שרואים בסרטים, הטיסו אותי לחדר הניתוח. אני חייבת לעצור כאן ולספר לכן מה שבעלי ואני חשבנו באותם רגעים. לא אמרנו אחד לשני מה אנחנו חושבים אבל לאחר כמה ימים דיברנו על זה ונדהמנו לגתות ששנינו חשבנו על זה. מה שחשבנו הוא שהנה, גם אני וגם העובר הולכים למות תיכף! זה היה כל כך ברור שמישהו לא ייצא בחיים! מחשבה נוראית ומפחידה. ולהמשך.. לקחו אותי לחדר ניתוח כשאני כולי רועדת רעידות נוראיות. חיברו אותי לכל המכשירים והתחילו בניתוח. הרופא המרדים ישב מאחורי הראש שלי וכל הזמן דיבר אלי, הסביר לי וליטף לי את הראש. הוא היה המלאך שלי, מקסים כזה. הניתוח לא נמשך הרבה זמן (אני חושבת) אבל זה הרגשי כמו נצח כל הזמן שאלתי: רואים את הראש, רואים את הראש. בסוף קיבלתי תשובה, מהמרדים כמובן, כן רואים את הראש. מיד שאלתי: איזה צבע השיער? והוא עונה ג´ינג´י. ג´ינג´י צרחתי ג´ינג´י? מה פתאום ג´ינג´י? אני שונאת ג´ינג´ים (והמרדים עצמו היה ג´ינג´י) מיד לקחו את התינוק ואני אפילו לא שמעתי אותו בוכה, התחלתי לצרוח להם תראו לי אותו תראו לי אותו, למה הוא לא בוכה, הוא לא בוכה. חשבתי שהוא מת! והם אומרים לי הכל בסדר הוא כן בכה לא שמעת? (כנראה שבאמת לא שמעתי) אני לא יודעת מה היה, או לאן לקחו אותו, או כמה זמן לקח עד שהביאו אותו אלי אבל פתאום באה אחות נחמדה עם תינוקי עטוף כולו ושאלה את רוצה לתת לו נשיקה? כמעט התעלפתי, התינוק שלי , שלי רק שלי והוא פה לידי. ביקשתי שתוריד לו את הכובע כדי שאוכל לראות את השיער שלו, (אולי הוא פתאום לא יהיה ג´ינג´י) בקושי יכולתי לזוז ועוד לא תפרו את הבטן בכלל אבל נתתי לו כזאת נשיקה גדולה ופרצתי בבכי! שחר נולד ב - 19 בדצמבר 2000 בשעה 8:24 בבוקר במשקל 3.450 ק"ג עד היום הוא ג´ינג´י והוא מקסים כי הוא הג´ינג´י שלי. טל
