מגילת אסתר - ../images/Emo142.gif פניני חסידות
בס"ד לאחדות עם ישראל, לחזרה בתשובה של עם ישראל = גאולת עם ישראל.
"לכבוש את המלכה עמי בבית" (פרק ז' פסוק ח') כאשר המלך הבחין שהמן חותר לבסס את מעמדו עד לאופן שיוויוני אליו, ומעניק לעצמו מימד עצמאי המקביל ומנותק מהמלכות, עד כדי כך שהוא מנסה "לכבוש את המלכה" - החליט המלך על תלייתו של המן על העץ. כך הוא גם בעבודת האדם: 'המלך' הוא האלוקים, ו'המן' מייצג את ענייני העולם הזה, המנותקים מעבודת השם. כאשר מבחינים ש'המן' מתחיל להשתחוות למלך ולהיות גורם עצמאי, כלומר, שענייני העולם הזה תופסים מקום אצל היהודי באופן שווה לענייני קדושה ותורה אך במנותק, ואף באופן של "לכבוש את המלכה עמי בבית" - אות היא כי קרב קיצו של המן, וכי הגאולה קרובה. המלך לא יאפשר שום נסיון "לכבוש את המלכה עמי בבית". (תורת מנחם, חי"ט, עמ' 162)
"בית המן נתתי לאסתר" (פרק ח' פסוק א') ידועה הקושיה: הלוא נאמר בתורה "מחה תמחה את זכר עמלק", והמן - מזרע עמלק הוא, כיצד אפוא מקבלת אסתר (ומרדכי) את בית המן? הדברים מוסברים היטב על פי תורת החסידות: 'עמלק' שהוא בגימטריא 'רם', הוא השורש לגאווה וגסות הרוח; הגסות והיהירות הן מהמחלות הרוחניות החמורות ביותר שיש לגדען ולכרותן ולמחותן לחלוטין. משום כך הצטווינו "מחה תמחה את זכר עמלק". אך בד בבד עם החובה שלא להתייהר, אנו מחוייבים להתנהג כלפי ענייני קדושה באופן של "ויגבה לבו בדרכי השם", משום שכאשר מדובר במידות טובות הנובעות מהקדושה, אסור לו לאדם להיות עניו ושפל בשפלות של שקר ! עליו לבצע את המשימות של התורה, בגאון וללא בושה. זוהי המשמעות והמסר שבפסוק "את בית המן נתתי לאסתר", לאמור: מידת הגאווה ('המן') באה לידי שימוש ('נתתי') רק כאשר מדובר על ענייני תורה ומצוות ('לאסתר'), וכפי שנאמר: "ויגבה לבו בדרכי השם". (תורת מנחם, חי"ג, עמ' 312)
"פתגשן הכתב" (פרק ח' פסוק יג') במדרש מובא שב"פתגשן הכתב" הזה, היה מסופר על אהבתם של היהודים את כל העמים ונאמנותם להם. ההסבר הפנימי לדברים הוא: בתורה מופיע הציווי "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזו לו - עזוב תעזוב אמו". הבעל שם טוב מבאר זאת, שכאשר היהודי יתבונן היטב בחומריות הגוף, הוא יבחין בכך שהגוף שונא את הנשמה הנכספת לאלוקות; הוא עלול להסיק מכך כי עליו לחדול מלסייע לגוף, ולהתחיל להילחם בו. לכן אומרת לו התורה: "עזוב תעזוב עמו" - אדרבה! יש לסייע לגוף בבירורו ובזיכוכו. באופן זה מתפרש גם תוכן "פתגשן הכתב"; יחס ישראל אל האומות המתואר ב"פתגשן הכתב" 'מכוון' גם את היחס הנדרש מהנשמה אל הגוף: עבודת הנשמה עם הגוף - צריכה להיות באהדה: בירור, העלאה וזיכוך, אך בשום פנים ואופן לא בדרך של "שבירה". רק בדרך שכזו הנשמה עצמה מתעלית למדרגות נעלות יותר. (תורת מנחם, חכ"ח, עמ' 160)
"אורה ושמחה וששון ויקר" (פרק ח' פסוק טז) דרשו חכמים "אורה" - זו תורה, "שמחה" - זה יום טוב, "ששון" - זו מילה, ו'יקר' - אלו תפילין. ארבע המצוות הללו מייחדות את עם ישראל על פני האומות באופן מהותי, כדלקמן: תורה - גם לגויים יש תורה, כפי שנאמר "חכמה בגויים תאמין", אולם תורתם מבוססת על שכל. לעומת תורת השם המבוססת על אמונה על שכלית. יום טוב - גם הגויים חוגגים את ימי חגם בהוללות ומשתה, אך בשונה מהם, חגי היהודים מלאים בתוכן וקדושה רוחנית. מילה - גם בין הגויים יש העושים ברית מילה, אולם יהודים עושים זאת בגלל ציווי אלוקי, והגויים מטעמי בריאות. תפילין - גם לגויים יש סממני דת, אך הסממנים שלהם הוא מכסף וזהב, ואילו התפילין עשויים מעור של בהמה, בצבע שחור. בכך מודגשת עבודתנו שאינה יופי ונוי חיצוני אלא סובבת סביב התכלית: השכנת הקדושה האלוקית בעולם כולו, ואפילו בתוך עור של בהמה. (לקוטי שיחות, ח"ג, עמ' 916)
"עמי הארץ מתייהדים" (פרק ח' פסוק יז') "עמי הארץ" - מייצג את צרכי הגוף היהודי; "עמי הארץ - מתייהדים": מיהודי נדרש שגם בעת שעוסק הוא במילוי צרכי ודרישות גופו - יהא ניכר עליו שהוא יהודי. יתירה מזו: לא די בכך שתהא ניכרת יהדותו גם בצרכים הגופניים והגשמיים, אלא שיהא גם "ונפל פחד היהודים עליהם" - היינו, שיהא ניכר עליו שהוא יהודי ירא שמיים. (לקוטי שיחות, ח"ד, עמ' 1282) בעזרת השם משיח בן דוד
ונהפוכו
במהרה בימינו עכשיו ו ב ר ח מ י ם.
