"הלכתי לפסיכולוגית..."../images/Emo141.gif
"כן, מה הבעיה?" היא שואלת. "נראה לי שאני חרדתית (מחרדה) ואף פעם לא הייתי כזאת" "מה זאת אומרת?" היא שואלת. "תני דוגמא". "בחלומות שלי תמיד קורה לילד שלי משהו. תמיד זה באשמתי ותמיד קורה איזה אסון ואני לא מצליחה לשמור עליו". (היא מהנהנת) "תמשיכי". "ובכל פעם שקורה משהו לילד בארץ, גם אם הוא ילד בן 40, אני בוכה מול הטלויזיה. ואני אדם שבכלל לא בוכה אף פעם, אבל אפילו כשמנתחים ילד באי.אר, אני גועה בבכי בלי שליטה". "כן, ומה עוד?" היא שואלת. "כל הזמן נראה לי שאני עושה משהו לא בסדר, שאני לא מתפקדת כמו שצריך, שאני לא עושה מספיק בשביל הילד שלי". "אה, הבנתי" היא אומרת בכובד ראש. "נראה לי שאני מוכנה לאבחן את הבעיה". "כן? אז מה יש לי?" אני שואלת בקוצר רוח. "את אמא!" "ואוו. נשמע חמור. יש לזה מרפא? כמה זמן עוד אסבול מזה?" "מותק, זו מחלה חשוכת מרפא, ותיאלצי לחיות עם זה כל החיים. זו מחלה כרונית, אם לא הבנת. אפילו אשפוז לא יעזור..."
"כן, מה הבעיה?" היא שואלת. "נראה לי שאני חרדתית (מחרדה) ואף פעם לא הייתי כזאת" "מה זאת אומרת?" היא שואלת. "תני דוגמא". "בחלומות שלי תמיד קורה לילד שלי משהו. תמיד זה באשמתי ותמיד קורה איזה אסון ואני לא מצליחה לשמור עליו". (היא מהנהנת) "תמשיכי". "ובכל פעם שקורה משהו לילד בארץ, גם אם הוא ילד בן 40, אני בוכה מול הטלויזיה. ואני אדם שבכלל לא בוכה אף פעם, אבל אפילו כשמנתחים ילד באי.אר, אני גועה בבכי בלי שליטה". "כן, ומה עוד?" היא שואלת. "כל הזמן נראה לי שאני עושה משהו לא בסדר, שאני לא מתפקדת כמו שצריך, שאני לא עושה מספיק בשביל הילד שלי". "אה, הבנתי" היא אומרת בכובד ראש. "נראה לי שאני מוכנה לאבחן את הבעיה". "כן? אז מה יש לי?" אני שואלת בקוצר רוח. "את אמא!" "ואוו. נשמע חמור. יש לזה מרפא? כמה זמן עוד אסבול מזה?" "מותק, זו מחלה חשוכת מרפא, ותיאלצי לחיות עם זה כל החיים. זו מחלה כרונית, אם לא הבנת. אפילו אשפוז לא יעזור..."