הלכתי קצת לאיבוד

[f l o w e r G]

הלכתי קצת לאיבוד

ובכן.. אני בחורה בת 22 ולפני שנתיים השתחררתי. מאז השחרור חיי הלכו לאיבוד. נכון שזה קורה להרבה אנשים, אבל נראה כאילו אצלי הבדידות , היובש, הדכאון , העייפות קיבלו דירה אצלי בנפש. אני לא מסוגלת יותר שפתאום אנשים שהם חברים שלי באים אליי בכל מיני טענות, סיטואציות משונות, דברים שקשה לי לשמוע אותם. אני רגילה שדברים הולכים בדרך שלי ולפעמים כמה שהיא דפוקה היא שלי. ואני לא יכולה לסבול שאנשים לא שומעים לי. אני בחורה שאוהבת שיחות מלב אל לב. אחת כזאת שגם לוקחת ללב. אני מאוד רוצה לשנות את ההרגל השגוי הזה שלי. ההרגל של העייפות מכלום, התשישות, הדמעות, הקושי שעוד לא נחת עליי ואני כבר מתייאשת. אני לא רוצה להשימע דכאונית כי אני לא כזו. אף פעם לא הייתי, פשוט אני מאמינה שזו תקופה וזה יגמר בשלב כלשהו. השאלה איך מתחילים את הצעד הראשון לשינוי..?

 

[MyTaoWay]

אז ככה...

לפי מה שכתבת : ''נראה כאילו אצלי הבדידות , היובש, הדכאון , העייפות קיבלו דירה אצלי בנפש.'' אולי את צריכה צריכה מטרה בחיים? מה עם לימודים שלך? הולכת ללמוד/לומדת? תאמיני לי לא יהיה לך זמן לבדידות ויובש כשתלכי ללמוד... (משהו שאת אוהבת, בלי לחץ של הורים/חברים) לא בדיוק הבנתי מה כתבת ?? : ''אני לא מסוגלת יותר שפתאום אנשים שהם חברים שלי באים אליי בכל מיני טענות, סיטואציות משונות, דברים שקשה לי לשמוע אותם.'' אם קשה לך לשמוע, אל תשמעי... מה מה שכתבת ''ואני לא יכולה לסבול שאנשים לא שומעים לי'' זאת לא את, זה הם, יש להם דיעות משלהם, לכן לא שומעים לך... והם גם לא חייבים לשמוע לך, תחיי את החיים שלך, אל תתני לאחרים להתערב לך בחיים, וגם את אל תתערבי בחיים של אחרים.. ''השאלה איך מתחילים את הצעד הראשון לשינוי..?'' איזה שינוי בדיוק את רוצה לעשות??

 

[f l o w e r G]

אני לא יכולה שלא

לשמוע. לפעמים זה נראה כאילו סוף סוף אני מביעה את הרגשותייו זה נראה כאילו אני דוחקת אנשים להתרחק ממני. כאילו אני א' ואז כשאני מתחילה לשנות משהו לטובה עבורי. הפכתי לב' אצלהם ואני שונה. אני רוצה ולא יודעת מה אני רוצה. אני מאוד מבולבלת. כן אני רוצה ללמוד עיצוב גרפי אבל לא בטוחה סופית. כן אני רוצה עבודה טובה יותר אבל לא לוקחת יוזמה. כן אני רוצה לשפר תכונות אבל לא מצליחה אני במצב שאני חושבת שאני גורמת לעצמי להתנחם עם הרגל.

 

[hilabarak]

הצעד הראשון לשינוי הוא בלקיחת אחריות

אבל יש שני סוגי לקיחת אחריות : 1. ברור שזה קשור בי, אבל מה אני אעשה ככה נולדתי/זה האופי שלי/זה בגלל ההורים שלי/אני רגישה מידי ....... 2. ברור שזה קשור בי, ואני מתכוונת להתחיל לפעול כדי לשנות. עם איזו אמירה את מזדהה ?

 

[f l o w e r G]

האמת אני

רוצה להזדהות עם השניה אבל לצערי אני מזדהה עם שתיהן אם זה אפשרי. אני מרגישה שאני בעליות וירידות מבחינה שלפעמים אני אומרת ככה אני וקבלו אותי כמו שאני. ומצד שני שאני חייבת לשנות מחר בבוקר . ולהתחיל את הצעד להחלטה ולניתוב חיי. וואי זה קשה.... נכון שאי אפשר ממש מחר בבוקר לקום ולעשות שינוי דרסטי אבל איך שאני מתחילה אני מתייאשת .

 

[hilabarak]

ברשותך אני אקח משפט אחד ואתמקד

בו, כך שלדיון יהיה 'עוגן' מסויים. אמרת "נכון שאי אפשר ממש מחר בבוקר לקום ולעשות שינוי דרסטי אבל איך שאני מתחילה אני מתייאשת" אני מניח שאיך שאת מתחילה, את רואה את כמות העבודה הרבה ופשוט מתיישבת חזרה תוך מחשבה "חבל על הזמן". כמו אדם שאומרים לו "תנקה את כל חוף הים מראשון עד נהריה" והוא פשוט מתיישב כי הוא מבין שזה לא אפשרי. אני חושב שהתחושה שלך שזה 'לא אפשרי' או 'כמות עבודה בלתי אפשרית' היא לא ריאלית. היא מבוססת על הרגלים של שנים כנראה של 'אי לקיחת אחריות'. אני אתן דוגמא : יושב ילד לצייר ואימא שלו מתקנת אותו ומציירת בשבילו. הוא גדל תוך תחושה שאימא מציירת מדהים והוא מצייר עלוב. ומבחינתו זה סף בלתי עביר. אבל אם הוא יגיע לחוג ציור, אפילו בגיל 30 הוא ילמד לצייר. אולי פחות טוב אולי יותר טוב, אבל הוא ישפר את היכולות שלו פי 10 בבירור. אבל הוא רגיל לא לקחת אחריות על עצמו, כי מראש אימא שלו כאילו אמרה 'בשביל מה שתצייר, אני אעשה זאת יותר טוב' ואז הוא מתרגל שמציירים בשבילו. לסיכום - הרגלים של 'אי לקיחת אחריות' יוצרים 'אשלייה' שדברים הם בלתי אפשריים, מביאים לתוצאה - "אני מתייאש איך שאני מתחיל" שתיארת בהתחלה. האם, זה נשמע לך מתאים לסיפור שלך באיזשהוא אופן ?

 

[f l o w e r G]

תראה..

באיזשהוא מקום כן. כי אם נסתכל אחורה בזמן על חיי.. הייתי ואני עדיין יחסית מפונקת. היום כבר הבנתי את מהות החיים. (או יותר נכון אני מתחילה לחיות אותה) אבל פעם אם לא ההיתי מקבלת את מה שאני רוצה היה אוי ואבוי. למשל עבודה. אני כרגע עובדת שנה בתחנת דלק. אני מיואשת כי לפעמים יוצא לי לעבוד 2 משמרות בשבוע. התרגלתי לימי חופש באמצע ... ושיש לי זמן להרבה וגם אותו אני לא מנצלת. ואני חייבת לעבור עבודה. אני חייבת עבודה עם אנשים וקהל. שירות פרונטאלי שכזה. לא בדיוק פקידה. אבל משהו עם קצת אדרנלין. אני לא בטוחה שזה אכן אדרנלין אבל זה יותר טוב בהרבה מתחנת דלק. הבעיה מתחילה פה. כשמישהו מציע לי להתחיל לחפש משהו חדש. אני ישר מסתייגת. ואז לוקחים אותי כלא רצינית. מציעים לי לעבוד באחריות , וזה לא שאני לא מסוגלת. אני לא למדתי עדיין להעריך את מה שיש לי ואני יודעת שיש לי. ולכן אני נינוחה עם משהו שאין לו עתיד עבורי. זאת עבודה מאוד נוחה ללימודים אבל לא כעת. אין שכר ואין קידום סתאם לשרוף זמן. מבין?

 

[hilabarak]

אני חושב שאקח שוב משפט ואתמקד בו

"הבעיה מתחילה פה. כשמישהו מציע לי להתחיל לחפש משהו חדש. אני ישר מסתייגת. ואז לוקחים אותי כלא רצינית" לדעתי במשפט הזה יש שתי בעיות : 1. מבחינתך הבעיה היא שתופסים אותך כלא רצינית. אבל לדעתי הבעייה האמיתית היא שאת לא מנסה אף פעם דברים חדשים ומאלצת עצמך להתמודד. תחשבי שיש מישהו שאומר "אני פוחד מהמורים ולכן אני לא יכול ללמוד, והבעייה היא שחושבים שאני טיפש". לא הבעייה היא שלא תהיה לך תעודה ויהיה לך יותר קשה לקדם עצמך בקריירה ללא תעודה. סיכום נקודה ראשונה בעיני - הבעייה היא מה שעובר עלייך ולא מה שחושבים עלייך. 2. את מרשה לעצמך לברוח מדברים חדשים. רוב האנשים פוחדים משינויים. השאלה מדוע מכל אלו שפוחדים משינויים יש את אלו שבורחים מהשינוי ויש את אלו שמתמודדים ? אני מניח שהנושא 'אחריות' שוב הוא במרכז הדיון. אלו שיודעים שבריחה משינויים נדרשים תוביל אותם למקום שבו אין להם כלום, מתמודדים עם השינוי. אלו שאומרים "מה אני צריך לדאוג, החיים כבר יסתדרו" (במילים אחרות אני לא אחראי) לרוב מוצאים עצמם במצב שתיארת - ללא מטען רגשי אמיתי שעליו את יכולה להישען (אותה ריקנות שדיברת עליה בתחילת הדיון)

 

[הומניקיישן]

תחושות ורגשות נוצרים ממחשבות

תחושות ורגשות נוצרים ממחשבות. כל רגש מותנה במחשבה שקדמה לו ויצרה אותו. אם את רוצה להרגיש אחרת את צריכה לחשוב אחרת, לשלוט במחשבותייך. זו גישה שלמה שאפשר להתאמן עליה - אני ממליצה לך על סדנת מהות אצלנו.