הלם קרב
מקס נמנם על הראש הצריח, הוא אמנם היה בתפקיד שומר, אבל הסיכוי שמה שהוא שמר מפניו יגיע היה כה קלוש, שהוא הרשה לעצמו להירדם.
רעש הפסיעות העיר אותו, הוא הביט אל השביל שמוליך ליער, אך לא היה שם אדם.
הוא פנה אל השביל העולה מן הכפר, קון אחראי המשמר עלה בשביל.
מקס מיהר לישר את מדיו, הצדיע וקרא "השומר הרץ מקס עומד בשער, המפקד"
קון חייך אליו, הוא טיפס בלאות בשביל חרבו נגררת ברישול. "השומר הרץ מקס יכול לנוח, במילא זה לא יקרה היום!"
מקס הרגיש איך גופו נרפה. "אם בכל זאת הם יבואו המפקד, אני נשבע לך שאלחם בהם לצדך עד שאמות"
קון שלבנתיים הספיק לעלות לעמדת השמירה מזג לעצמו כוס מהקנקן התלוי על הקיר. "מקס, מקס, היה וזה יקרה היום, הרי אתה יודע בברור, שאין לך סיכוי מולם. ברגע שתבחין בהם התפקיד שלך זה לרוץ, לא סתם קוראים לך "השומר הרץ"."
מקס שתה מהכוס שמזג לו קון. "אז התפקיד שלך זה להילחם?"
קון כעת כבר ישב ועצם עיניים. "לא" הוא ענה בקול עייף, "תפקידי לדאוג שיש רץ בעמדה, זה מה שארבעת המוזרים ביקשו"
"אתה יודע שזה די מסוכן להעליב אותם" התחלחל מקס.
"אין לי מה להפסיד, זאת האמת, אש יושב בכיכר כל היום, מוז מתבודד בקצה אחד, בול בקצה השני, היחיד שאתה יכול לדבר איתו זה ארצ'... אם הוא לא יושן... ואם אתה מצליח להחזיק אותו יותר משניה"
מקס התכוון להגן על כבודו של ארצ', הוא היה אליל נעוריו, בעקבותיו הוא התאמן בריצה, עד שנבחר לתפקיד השומר הרץ.
כשפנה לקון ראה שהוא כבר נרדם. הוא נטל את הכוס מהרצפה והניח אותה על הוו.
הוא חזר להביט באופק מתוך תקווה שמשהו מעניין יקרה. מה שהוא ראה שם גרם לו לרעוד בכל גופו.
ה"ק...קוו...קון תתעורר" אבל הזקן ישן עמוק מדי. מבלי לחשוב פעמיים הוא נטל את הקנקן ורוקן את כל תכולתו על הזקן.
"מה יש לך?!" קון רתח, נעמד וחיפש משהו שיוכל לנגב את בגדיו. לפתע נעצר, מבטו ננעץ בכיוון היער.
"רוץ... רוץ מקס רוץ..."
מקס היה עדיין נטוע "אבל קון"
"עשה מה שאומרים לך מקס"אמר קון ושלף את חרבו "עשה את תפקידך שומר רץ"
מקס רץ הכי מהר שהוא יכול, הוא רעד מפחד, אבל התקווה יצבה אותו.
בהצצה אחרונה הוא ראה את קון סוגר את השער. זה לפחות יקנה לו מעט זמן.
הוא מצא את עצמו בצד השני של הגשר, הוא אפילו לא זכר את הירידה הגדולה ממגדל התצפית, כשהרים את הראש, ראה את שורת הבתים הראשונה ומיד חידש את ריצתו ביתר שאת.
כשהגוף שלו היה בקו מקביל לבית הראשון הוא התחיל לצעוק, הוא ידע לצעוק...
הוא ידע לצעוק ולרוץ. בזכות זה הוא נבחר לתפקיד ברגע שהגיע לגיל הנכון.
כעת עברה בו מחשבה שאולי הגיל לא היה כל כך נכון.
הרץ מיהר לעבר שורת הבתים השניה תוך שהוא צועק.
כשהגיע לבית השלישי מימין מיהר לדפוק, תושב הבית לעומתו לא מיהר בכלל, לקח לו לפחות חמש דקות עד שהוא בכלל פתח את הדלת, הוא היה עדיין בפיג'מה.
הנער הביט בו המום וצעק "הם באים ארצ', הם באים"
ארצ' פיהק, גירד בשערו האדום, משך אליו סיר והעמיד בו מים "קפה?" שאל את הרץ.
"הם באים ואתה מכין קפה?!" שאל הנער בהלם.
ארצ' הסתכל עליו בעיניים חצי עצומות, טילטל את גופו הצנום מצד לצד וענה "מה רצית? אתה יודע כמה קשה זה למצוא עלי תה בעונה הזאת?" הוא הוריד את הסיר מהאש ומזג לתוך כוס שצצה לו ביד משום מקום. "אולי במקום לבהות בי תחליט האם גם אתה רוצה קפה, או שאתה מעוניין ללכת ולקרוע את עור התוף של כל השאר?"
הנער קפץ ומבלי לומר מילה רץ החוצה כשהוא פונה אל הכיכר.
זה היה הימור, כי השני שהוא חיפש יכול היה להיות גם באוהל, אבל כבר מרחוק הוא ראה שהוא צדק, הוא קירב את כפות ידיו אחת לשניה ותוך כדי ריצה הוא צעק לדמות הנוצצת "אש הם באים"
הדמות השרירית לא זזה.
הנער התקרב כשהוא חוזר על הקריאה, כשכבר נכנס לכיכר הוא נעצר, באמצע הכיכר נמצא אש כשהוא כורע ברך ולידו מתנדנד על כיסא בצורה מאוד מסוכנת ארצ'...
עכשיו הוא כבר היה לבוש במכנסיים וחולצה פתוחה "הי" הוא פנה על הנער "הפסדת קפה מטריף" צחק.
הנער ניגש אל אש ובהיסוס שאל "אש מה נעשה? הם מגיעים, כל כך הרבה מהם! האדמה נראתה שחורה!"
אש השיל מעל כתפיו הרחבות את הקימונו "אנחנו בבעיה" אמר וגרם לליבו של הרץ להפסיק לפעום, אם אש אומר, זה כנראה אסון.
אש הביט בו במבט שהקפיא אותו במקום "אנחנו בבעיה כי החרבות שלי אצל בול ומוזי נעלם"
הוא קלע בזריזות את שיערו השחור ואחר כך התישב בסיכול רגליים ועצם את עיניו.
הרץ עמד עדיין קפוא, ארצ' עצר את הכיסא על שתי רגליו האחוריות זינק ונחת בעמידה על קצה המשענת והטה את הכיסאאל עבר הנער "למה אתה מחכה מישהו צריך להביא לו את החרבות ומישהו צריך למצוא את מוזי"
הרץ התחיל לרעוד "א... אני לא הולך לבול, א... אני לא הסכמתי לזה כשחתמתי על התנאים"
ארצ' ירד מהכיסא וצחק "אל תחמיא לעצמך, גם אם היית מספיק אמיץ להתמודד מול בול, ואתה לא! עדיין לא היית מספיק לרוץ עד לקרחת היער ולחזור בזמן, לך תחפש את מוזי, נראה לי שהוא אמר לפני חודש שיש לו רעיון חדש, אני הייתי מחפש במחסן שלו"
הרץ כנראה שכח מהפחד שלו מבול "הי אני ממש לא מעוניין להפריע למוז באמצע ניסוי" הוא מישש את אחוריו בזיכרון למה שקרה לאחרון שהפריע למוז.
כשסיים את המשפט הוא הבין שהוא מדבר לאויר, אש היה בטרנס וארצ' נעלם.
'לפעמים אני שוכח כמה הוא מהיר' חשב לעצמו ופנה ביאוש לעבר המחסן הנעלם.
מקס רץ, מודה לעצמו על כל אותם בקרים שהתאמן ללא לאות, הוא חצה את הכפר עד שהגיע לאזור המחסן הנעלם.
הוא נעצר והביט סביבו בתהיה. הוא היה בטוח שראה את המחסן אתמול בדרך מביתו למגדל התצפית, 'כנראה לא סתם קוראים לו המחסן הנעלם'.
"קוראים לו המחסן הנעלם מפני שבעבר פוצצתי אותו בטעות" שמע לפתע קול שקט.
"חמש פעמים, בטעות" המשיך הקול, מקס היה יכול להישבע שהדובר מחייך.
מקס תר אחר הדובר אך כשלא מצא פשוט דיבר בקול "אה מוז? מוז הגדול והנורא? אני מקווה שאני לא מפריע לך באמצע משהו. זה פשוט אש אמר לי לקרוא לך...
זה הם, הם הגיעו..."
"אז למה לא אמרת" אמר מוז שהתגשם לפתע מולו. "היכנס וספר לי הכל!" אמר מוז, על פניו היתה הבעה ערמומית-חמדנית, שגרמה למקס לרצות לרוץ ולהשליך את עצמו, על כל האויבים.
אבל הוא ידע היטב, שלסרב למוז, יהיה מסוכן באותה המידה.
הוא נכנס למחסן, שהתגשם רק אחרי שמוז הושיט יד ופתח דלת בלתי נראית.
'אז באמת המחסן נעלם' חשב לעצמו.
"לא המחסן הוא שנעלם, כי אם ההבנה את מה שעיניך רואות" קטע מוז את חוט מחשבותיו. "זה הכל טריק אחד גדול"
"באמת?!" התלהב מקס, ושכח לרגע למה הוא שם. "גם הקריאת מחשבות זה טריק?"
"לא! זה קסם לכל דבר" השיב מוז בחיוך ערמומי. "בבקשה הצבע לי איפה הם"
"איפה מי?" התבלבל מקס.
"היד, הרגל והנשק, איפה הם כעת?"
"מי?!" מקס פילבל בעיניו.
"אש, ארצ' ובול!!! איפה הם ילד?"
"אה הם... אש בכיכר מחכה לחרבות שארצ' הלך להביא מבול"
"אם כך אין לנו ברירה, אנחנו חייבים ללכת" ובאומרו זאת משך בידית כחולה ליד הדלת"
המחסן רעד מעט ומוז פתח את הדלת הישר לכיכר הכפר.
נ.ב. זה משהו ששכתבתי. אני רוצה לדעת האם יש לו סיכוי. האם זה יעניין אותך לקרוא את ההמשך?
מקס נמנם על הראש הצריח, הוא אמנם היה בתפקיד שומר, אבל הסיכוי שמה שהוא שמר מפניו יגיע היה כה קלוש, שהוא הרשה לעצמו להירדם.
רעש הפסיעות העיר אותו, הוא הביט אל השביל שמוליך ליער, אך לא היה שם אדם.
הוא פנה אל השביל העולה מן הכפר, קון אחראי המשמר עלה בשביל.
מקס מיהר לישר את מדיו, הצדיע וקרא "השומר הרץ מקס עומד בשער, המפקד"
קון חייך אליו, הוא טיפס בלאות בשביל חרבו נגררת ברישול. "השומר הרץ מקס יכול לנוח, במילא זה לא יקרה היום!"
מקס הרגיש איך גופו נרפה. "אם בכל זאת הם יבואו המפקד, אני נשבע לך שאלחם בהם לצדך עד שאמות"
קון שלבנתיים הספיק לעלות לעמדת השמירה מזג לעצמו כוס מהקנקן התלוי על הקיר. "מקס, מקס, היה וזה יקרה היום, הרי אתה יודע בברור, שאין לך סיכוי מולם. ברגע שתבחין בהם התפקיד שלך זה לרוץ, לא סתם קוראים לך "השומר הרץ"."
מקס שתה מהכוס שמזג לו קון. "אז התפקיד שלך זה להילחם?"
קון כעת כבר ישב ועצם עיניים. "לא" הוא ענה בקול עייף, "תפקידי לדאוג שיש רץ בעמדה, זה מה שארבעת המוזרים ביקשו"
"אתה יודע שזה די מסוכן להעליב אותם" התחלחל מקס.
"אין לי מה להפסיד, זאת האמת, אש יושב בכיכר כל היום, מוז מתבודד בקצה אחד, בול בקצה השני, היחיד שאתה יכול לדבר איתו זה ארצ'... אם הוא לא יושן... ואם אתה מצליח להחזיק אותו יותר משניה"
מקס התכוון להגן על כבודו של ארצ', הוא היה אליל נעוריו, בעקבותיו הוא התאמן בריצה, עד שנבחר לתפקיד השומר הרץ.
כשפנה לקון ראה שהוא כבר נרדם. הוא נטל את הכוס מהרצפה והניח אותה על הוו.
הוא חזר להביט באופק מתוך תקווה שמשהו מעניין יקרה. מה שהוא ראה שם גרם לו לרעוד בכל גופו.
ה"ק...קוו...קון תתעורר" אבל הזקן ישן עמוק מדי. מבלי לחשוב פעמיים הוא נטל את הקנקן ורוקן את כל תכולתו על הזקן.
"מה יש לך?!" קון רתח, נעמד וחיפש משהו שיוכל לנגב את בגדיו. לפתע נעצר, מבטו ננעץ בכיוון היער.
"רוץ... רוץ מקס רוץ..."
מקס היה עדיין נטוע "אבל קון"
"עשה מה שאומרים לך מקס"אמר קון ושלף את חרבו "עשה את תפקידך שומר רץ"
מקס רץ הכי מהר שהוא יכול, הוא רעד מפחד, אבל התקווה יצבה אותו.
בהצצה אחרונה הוא ראה את קון סוגר את השער. זה לפחות יקנה לו מעט זמן.
הוא מצא את עצמו בצד השני של הגשר, הוא אפילו לא זכר את הירידה הגדולה ממגדל התצפית, כשהרים את הראש, ראה את שורת הבתים הראשונה ומיד חידש את ריצתו ביתר שאת.
כשהגוף שלו היה בקו מקביל לבית הראשון הוא התחיל לצעוק, הוא ידע לצעוק...
הוא ידע לצעוק ולרוץ. בזכות זה הוא נבחר לתפקיד ברגע שהגיע לגיל הנכון.
כעת עברה בו מחשבה שאולי הגיל לא היה כל כך נכון.
הרץ מיהר לעבר שורת הבתים השניה תוך שהוא צועק.
כשהגיע לבית השלישי מימין מיהר לדפוק, תושב הבית לעומתו לא מיהר בכלל, לקח לו לפחות חמש דקות עד שהוא בכלל פתח את הדלת, הוא היה עדיין בפיג'מה.
הנער הביט בו המום וצעק "הם באים ארצ', הם באים"
ארצ' פיהק, גירד בשערו האדום, משך אליו סיר והעמיד בו מים "קפה?" שאל את הרץ.
"הם באים ואתה מכין קפה?!" שאל הנער בהלם.
ארצ' הסתכל עליו בעיניים חצי עצומות, טילטל את גופו הצנום מצד לצד וענה "מה רצית? אתה יודע כמה קשה זה למצוא עלי תה בעונה הזאת?" הוא הוריד את הסיר מהאש ומזג לתוך כוס שצצה לו ביד משום מקום. "אולי במקום לבהות בי תחליט האם גם אתה רוצה קפה, או שאתה מעוניין ללכת ולקרוע את עור התוף של כל השאר?"
הנער קפץ ומבלי לומר מילה רץ החוצה כשהוא פונה אל הכיכר.
זה היה הימור, כי השני שהוא חיפש יכול היה להיות גם באוהל, אבל כבר מרחוק הוא ראה שהוא צדק, הוא קירב את כפות ידיו אחת לשניה ותוך כדי ריצה הוא צעק לדמות הנוצצת "אש הם באים"
הדמות השרירית לא זזה.
הנער התקרב כשהוא חוזר על הקריאה, כשכבר נכנס לכיכר הוא נעצר, באמצע הכיכר נמצא אש כשהוא כורע ברך ולידו מתנדנד על כיסא בצורה מאוד מסוכנת ארצ'...
עכשיו הוא כבר היה לבוש במכנסיים וחולצה פתוחה "הי" הוא פנה על הנער "הפסדת קפה מטריף" צחק.
הנער ניגש אל אש ובהיסוס שאל "אש מה נעשה? הם מגיעים, כל כך הרבה מהם! האדמה נראתה שחורה!"
אש השיל מעל כתפיו הרחבות את הקימונו "אנחנו בבעיה" אמר וגרם לליבו של הרץ להפסיק לפעום, אם אש אומר, זה כנראה אסון.
אש הביט בו במבט שהקפיא אותו במקום "אנחנו בבעיה כי החרבות שלי אצל בול ומוזי נעלם"
הוא קלע בזריזות את שיערו השחור ואחר כך התישב בסיכול רגליים ועצם את עיניו.
הרץ עמד עדיין קפוא, ארצ' עצר את הכיסא על שתי רגליו האחוריות זינק ונחת בעמידה על קצה המשענת והטה את הכיסאאל עבר הנער "למה אתה מחכה מישהו צריך להביא לו את החרבות ומישהו צריך למצוא את מוזי"
הרץ התחיל לרעוד "א... אני לא הולך לבול, א... אני לא הסכמתי לזה כשחתמתי על התנאים"
ארצ' ירד מהכיסא וצחק "אל תחמיא לעצמך, גם אם היית מספיק אמיץ להתמודד מול בול, ואתה לא! עדיין לא היית מספיק לרוץ עד לקרחת היער ולחזור בזמן, לך תחפש את מוזי, נראה לי שהוא אמר לפני חודש שיש לו רעיון חדש, אני הייתי מחפש במחסן שלו"
הרץ כנראה שכח מהפחד שלו מבול "הי אני ממש לא מעוניין להפריע למוז באמצע ניסוי" הוא מישש את אחוריו בזיכרון למה שקרה לאחרון שהפריע למוז.
כשסיים את המשפט הוא הבין שהוא מדבר לאויר, אש היה בטרנס וארצ' נעלם.
'לפעמים אני שוכח כמה הוא מהיר' חשב לעצמו ופנה ביאוש לעבר המחסן הנעלם.
מקס רץ, מודה לעצמו על כל אותם בקרים שהתאמן ללא לאות, הוא חצה את הכפר עד שהגיע לאזור המחסן הנעלם.
הוא נעצר והביט סביבו בתהיה. הוא היה בטוח שראה את המחסן אתמול בדרך מביתו למגדל התצפית, 'כנראה לא סתם קוראים לו המחסן הנעלם'.
"קוראים לו המחסן הנעלם מפני שבעבר פוצצתי אותו בטעות" שמע לפתע קול שקט.
"חמש פעמים, בטעות" המשיך הקול, מקס היה יכול להישבע שהדובר מחייך.
מקס תר אחר הדובר אך כשלא מצא פשוט דיבר בקול "אה מוז? מוז הגדול והנורא? אני מקווה שאני לא מפריע לך באמצע משהו. זה פשוט אש אמר לי לקרוא לך...
זה הם, הם הגיעו..."
"אז למה לא אמרת" אמר מוז שהתגשם לפתע מולו. "היכנס וספר לי הכל!" אמר מוז, על פניו היתה הבעה ערמומית-חמדנית, שגרמה למקס לרצות לרוץ ולהשליך את עצמו, על כל האויבים.
אבל הוא ידע היטב, שלסרב למוז, יהיה מסוכן באותה המידה.
הוא נכנס למחסן, שהתגשם רק אחרי שמוז הושיט יד ופתח דלת בלתי נראית.
'אז באמת המחסן נעלם' חשב לעצמו.
"לא המחסן הוא שנעלם, כי אם ההבנה את מה שעיניך רואות" קטע מוז את חוט מחשבותיו. "זה הכל טריק אחד גדול"
"באמת?!" התלהב מקס, ושכח לרגע למה הוא שם. "גם הקריאת מחשבות זה טריק?"
"לא! זה קסם לכל דבר" השיב מוז בחיוך ערמומי. "בבקשה הצבע לי איפה הם"
"איפה מי?" התבלבל מקס.
"היד, הרגל והנשק, איפה הם כעת?"
"מי?!" מקס פילבל בעיניו.
"אש, ארצ' ובול!!! איפה הם ילד?"
"אה הם... אש בכיכר מחכה לחרבות שארצ' הלך להביא מבול"
"אם כך אין לנו ברירה, אנחנו חייבים ללכת" ובאומרו זאת משך בידית כחולה ליד הדלת"
המחסן רעד מעט ומוז פתח את הדלת הישר לכיכר הכפר.
נ.ב. זה משהו ששכתבתי. אני רוצה לדעת האם יש לו סיכוי. האם זה יעניין אותך לקרוא את ההמשך?
