אביב וסתיו
New member
הלמדן - ר' חיים ליכטשטיין זצ"ל
את דמותו של הלמדן של פעם היה ניתן לראות ביהודי המבוגר,חסר הזקן הצנום ובעל השיער הג'ינגי' שהיה רגיל לשבת בפינה הימנית של שולחן הח' בבית הכנסת ה"הונגרי".נחבא אל הכלים מעט. היה זה ר' חיים כפי שנקרא בפי כל , או פשוט חיים.בר אוריין אמיתי תוצר הישיבות הגדולות של ליטא. בשנות השמונים היה מתפלל בבית הכנסת בעיקר במניין ראשון של שבת. תקופה מסויימת גם דרש לפני הקריאה בתורה, בעיקר ביידיש בשל העובדה שמרבית המתפללים במנין הראשון דיברו שפה זו. כולם כיבדו את ר' חיים בשל ידיעותיו, ענוותנותו ומידותיו. תדיר הייתי רואה אותו בשולחן הח' הסמוך מאוד למדפי הספרים של בית הכנסת, כשהוא אוחז בסידור התפילה ותוך כדי מעיין בספרי גמרא ומשניות, במסכתות ממסכתות שונות כגון בבא בתרא, בבא מציעא, סנהדרין ועוד גמרות על גבי גמרות וספרי מפרשים –אחרי כן היה מקשר ביניהן. הוא היה כה שקוע בספרים אלו, מחובר כל כך אל ה"שקלא וטריא" ועולמם של חכמי סורא ופומבדיתא עד כי המביט בו באותם רגעים קיבל מושג מוחשי על הביטוי "שוחה בים התלמוד". בפורים היינו מביאים לו משלוח מנות: עוגיות ללא סוכר, פירות ובקבוק יין (הוא התגורר בדירת שיכון צנועה בשכונה ב') כשקיבל את משלוח המנות הוא שמח מאוד והיה מציע לנו שוקולד. גם בבית הכנסת היה מכבד את הילדים בשוקולד חלב או מריר. הוא פעל בעיקר בבית כנסת ישראל הצעיר שבשכונתו, שם היה דורש בדברי תורה בעברית בעיצומה של הסעודה השלישית וכן ארגן שם גם חוגי תורה במועדים אחרים. בעל מעשי חסד היה, מבקר חולים בבית החולים מידי פעם וגומל חסדים עם הבריות. על אף היותו יהודי דתי המקפיד על קלה כבחמורה היו לו יחסי הערכה וקרבה עם חילונים, אדם מתון בדעותיו היה. לעתים כשהייתי מזדמן לאוניברסיטה, הייתי עובר ליד נישות הלימוד האישיות בקומה ב' והייתי רואה אותו במקום קבוע, שוב נחבא אל הכלים והשולחן שלפניו תמיד עמוס בספרי הלכה וספרי לימוד, בספר יקירי באר שבע כתוב כי "תלמידים ומרצים רבים היו עוצרים לעתים מזומנות ליד שולחנו בבקשות עזרה בעיקר בתחומי התלמוד, ההלכה והמדרש ומעולם לא הושבו פניהם ריקם". כמה שנים לאחר מותו (שנת 1996) נזדמן לי לעיין ב"ספר יקירי באר שבע" בעריכת נסים טאיטו, שם נתקלתי בביוגרפיה מקיפה אודות אדם זה, הנה אני מביא מעט ממנה: ר' חיים ליכטשטיין נולד בגראיוה שבליטא, שנת 1914. הוריו עסקו במסחר, לחיים היו שבעה אחים, בילדותו למד ב"חדר" ובתלמוד תורה, בהיותו נער עבר ללמוד בישיבת לומז'ה תחת הדרכתם של ר' יחיאל מרדכי גורדון ור' משה רוזנשטיין – מגדולי הדור. יותר מאוחר עבר לישיבת ראדין, מקום מושבו של ה"חפץ חיים". לאחר מספר שנות לימוד הוסמך לרבנות על ידי הר' מנחם מנדל זקס שהיה ראש הישיבה וחתנו של "החפץ חיים". בשנות מלחמת העולם השנייה הוגלה לרוסיה , הגלייתו לרוסיה הצילה את חייו בעוד כל יתר בני משפחתו נספו בשואה . הוא חש כל חייו בחסרונם של בני משפחתו ורבים מחבריו. עם תום מלחמת העולם השנייה שב לפולין, התחתן עם מרים, ניצולת שואה, לזוג נולדו שני ילדים – אחד מהם הוא פרופ' לפיזיולוגיה בירושלים.בהיותו בפולין עסק בפעילות ציונית ונעצר מספר פעמים על ידי השלטונות הקומוניסטים בשל כך. ר' חיים עלה לארץ בשנת 1957, התיישב בבאר שבע ועבד במועצה הדתית עד צאתו לפנסיה.אשתו עבדה כמורה בבית ספר סיני. זו בעצם הייתה דמותו של הלמדן היהודי המבוגר, הצנום ובעל השיער הג'ינגי' שהיה רגיל לשבת בפינה הימנית של שולחן הח' בבית הכנסת. יהודי נחבא אל הכלים אך צופן בחובו עולם שלם של ידע, יהדות, ועולם שלם שהיה ואיננו.
את דמותו של הלמדן של פעם היה ניתן לראות ביהודי המבוגר,חסר הזקן הצנום ובעל השיער הג'ינגי' שהיה רגיל לשבת בפינה הימנית של שולחן הח' בבית הכנסת ה"הונגרי".נחבא אל הכלים מעט. היה זה ר' חיים כפי שנקרא בפי כל , או פשוט חיים.בר אוריין אמיתי תוצר הישיבות הגדולות של ליטא. בשנות השמונים היה מתפלל בבית הכנסת בעיקר במניין ראשון של שבת. תקופה מסויימת גם דרש לפני הקריאה בתורה, בעיקר ביידיש בשל העובדה שמרבית המתפללים במנין הראשון דיברו שפה זו. כולם כיבדו את ר' חיים בשל ידיעותיו, ענוותנותו ומידותיו. תדיר הייתי רואה אותו בשולחן הח' הסמוך מאוד למדפי הספרים של בית הכנסת, כשהוא אוחז בסידור התפילה ותוך כדי מעיין בספרי גמרא ומשניות, במסכתות ממסכתות שונות כגון בבא בתרא, בבא מציעא, סנהדרין ועוד גמרות על גבי גמרות וספרי מפרשים –אחרי כן היה מקשר ביניהן. הוא היה כה שקוע בספרים אלו, מחובר כל כך אל ה"שקלא וטריא" ועולמם של חכמי סורא ופומבדיתא עד כי המביט בו באותם רגעים קיבל מושג מוחשי על הביטוי "שוחה בים התלמוד". בפורים היינו מביאים לו משלוח מנות: עוגיות ללא סוכר, פירות ובקבוק יין (הוא התגורר בדירת שיכון צנועה בשכונה ב') כשקיבל את משלוח המנות הוא שמח מאוד והיה מציע לנו שוקולד. גם בבית הכנסת היה מכבד את הילדים בשוקולד חלב או מריר. הוא פעל בעיקר בבית כנסת ישראל הצעיר שבשכונתו, שם היה דורש בדברי תורה בעברית בעיצומה של הסעודה השלישית וכן ארגן שם גם חוגי תורה במועדים אחרים. בעל מעשי חסד היה, מבקר חולים בבית החולים מידי פעם וגומל חסדים עם הבריות. על אף היותו יהודי דתי המקפיד על קלה כבחמורה היו לו יחסי הערכה וקרבה עם חילונים, אדם מתון בדעותיו היה. לעתים כשהייתי מזדמן לאוניברסיטה, הייתי עובר ליד נישות הלימוד האישיות בקומה ב' והייתי רואה אותו במקום קבוע, שוב נחבא אל הכלים והשולחן שלפניו תמיד עמוס בספרי הלכה וספרי לימוד, בספר יקירי באר שבע כתוב כי "תלמידים ומרצים רבים היו עוצרים לעתים מזומנות ליד שולחנו בבקשות עזרה בעיקר בתחומי התלמוד, ההלכה והמדרש ומעולם לא הושבו פניהם ריקם". כמה שנים לאחר מותו (שנת 1996) נזדמן לי לעיין ב"ספר יקירי באר שבע" בעריכת נסים טאיטו, שם נתקלתי בביוגרפיה מקיפה אודות אדם זה, הנה אני מביא מעט ממנה: ר' חיים ליכטשטיין נולד בגראיוה שבליטא, שנת 1914. הוריו עסקו במסחר, לחיים היו שבעה אחים, בילדותו למד ב"חדר" ובתלמוד תורה, בהיותו נער עבר ללמוד בישיבת לומז'ה תחת הדרכתם של ר' יחיאל מרדכי גורדון ור' משה רוזנשטיין – מגדולי הדור. יותר מאוחר עבר לישיבת ראדין, מקום מושבו של ה"חפץ חיים". לאחר מספר שנות לימוד הוסמך לרבנות על ידי הר' מנחם מנדל זקס שהיה ראש הישיבה וחתנו של "החפץ חיים". בשנות מלחמת העולם השנייה הוגלה לרוסיה , הגלייתו לרוסיה הצילה את חייו בעוד כל יתר בני משפחתו נספו בשואה . הוא חש כל חייו בחסרונם של בני משפחתו ורבים מחבריו. עם תום מלחמת העולם השנייה שב לפולין, התחתן עם מרים, ניצולת שואה, לזוג נולדו שני ילדים – אחד מהם הוא פרופ' לפיזיולוגיה בירושלים.בהיותו בפולין עסק בפעילות ציונית ונעצר מספר פעמים על ידי השלטונות הקומוניסטים בשל כך. ר' חיים עלה לארץ בשנת 1957, התיישב בבאר שבע ועבד במועצה הדתית עד צאתו לפנסיה.אשתו עבדה כמורה בבית ספר סיני. זו בעצם הייתה דמותו של הלמדן היהודי המבוגר, הצנום ובעל השיער הג'ינגי' שהיה רגיל לשבת בפינה הימנית של שולחן הח' בבית הכנסת. יהודי נחבא אל הכלים אך צופן בחובו עולם שלם של ידע, יהדות, ועולם שלם שהיה ואיננו.