הלפני ההכנה והניתוח שלי

אבשלום68

New member
הלפני ההכנה והניתוח שלי

הכל התחיל בביקור אצל רופאת העיניים שלי.
רופאה שברבות השנים ממש התיידדנו - האהבה משותפת שלנו – האוכל.
לא סתם אוכל, אלא אוכל תאילנדי.
פעם אפילו ארגנתי ארוחה תאילנדית אצלה בבית.
הרופאה הזו היא אישה גדולה תרתי משמע.
ראשית כרופאה וכאדם ושנית בממדי גופה, ממש אישה גדולה ורחבה.
נשלחתי ע"י רופאת המשפחה לביקורת תקופתית אצל רופאת העיניים,נכנסתי אליה ונבהלתי.
רבע רופאה יושבת על הכיסא.
כמי שכבר הסתובב במח' אונקולוגיות פירוש אחד היה למראה שלה.
היא ראתה את פני וקפצה לעמידה ואמרה: "זה לא זה!
אני בריאה לחלוטין , נכון שאני נראית מצוין?"
האמת נדהמתי, גם מתגובתה, וגם כי היא נראתה מצוין!!
והיא המשיכה: "עשיתי קיצור קיבה!!
גם אתה חייב לעצמך את זה!
תסתכל, אני יכולה ללכת להתכופף.
אתה חייב, זה יפתור לך את בעיות הסוכר ולחץ הדם .....
הייתי די בהלם, אני שכל כך אוהב אוכל ולבשל, לא אוכל לאכול הרי אשתגע.
אבל זה חלחל וחלחל ,חשבתי וחשבתי, עד שבערב שישי אחד זרקתי את הרעיון.
----- קפצה עלי – "אתה חייב לעשות......."
----- שגם היא רופאה ששאלתי בעצתה שיבחה והיללה את הניתוח אפילו ----- השתכנעה.
בקיצור כולם היו בעד, ואני הלכתי והבשלתי .
נכנסתי לאתרים באינטרנט וקראתי וקראתי.
כשפניתי לרופאת המשפחה בחשש גדול שמא מפאת הגיל ידחו אותי, רופאת המשפחה התייחסה
לעניין כאילו "מזמן היית צריך לעשות את זה,,,,,, יללה קדימה!!!!!!"
התחלתי בתהליך של בדיקות, ואז בקביעת תור לפגישה עם המנתח התברר שרק ב30/10/2013
יש תור!
זה התאים לי כי קמבודיה ותאילנד היו בתכנון .
אז הפגישה עם המנתח תהיה לאחר החזרה מהטיול.
חזרנו מהטיול.
במהלך הטיול ממש לא הרגשתי הרגשה של פעם אחרונה, פרידה מהאוכל.....
הלכתי לפגישה עם המנתח, שהתברר שזו מנתחת, דר' אילנית מלר רופאה נהדרת שלמדתי להכירה במח'.....
וההפתעה הגדולה הייתה התור לעוד שבועיים!!!
שיא עולמי!!
ביום שישי – יוזמה נהדרת של הילדים, חגגנו בערב בג'ירף את הארוחה המפסקת, לא הסכמתי
שתיקרא הארוחה האחרונה!!!!!
היה פשוט כייף אדיר, כל הנכדים היו מודעים שסבא הולך לעבור ניתוח, שי שי פגשה אותי בכניסה
חיבקה ונישקה.
צוף שחף דניאל יותי רגב גילי מעייני אפילו נעם נתן לי נשיקה ורז חייכה את החיוך הגדול שלה.
אכלתי מעט כדי לא להעמיס יותר מדי על הקיבה.
כשהלכנו הביתה שחפולית החמודה אמרה לי "סבא שלא יכאב לך"
היום יום א.
מחר אני מתאשפז בצהרים לניתוח.
קצת מתוח, לא מפחד, אני כבר רוצה להיות ביום שלישי בבוקר.

אז ככה, ביום שני בבוקר אחרי צום ארוך מהערב, רק כוס קפה בבוקר, ---- הקפיצה אותי והתייצבתי
בבילינסון לסדנת הכנה לניתוח.
סדנא שבדרך כלל עושים למנותחים שבוע, חודש או חודשיים לפני ניתוח, כאן היינו שלושה שאמורים
מהסדנא לעלות למחלקה להתאשפז ולניתוח.
הסדנא הסתיימה עלינו למשרד הקבלה ולמח'.
אני הייתי רגוע בצורה בלתי סבירה.
הרגשתי שאני עושה משהוא שבחרתי בו.
משהוא שלמדתי עליו מקריאה באינטרנט המון זמן.
הרגשתי בטחון מלא בצוות המנתחים, לא חששתי לרגע מההרדמה, לא חששתי מהניתוח, לא
חששתי מה יהיה כשלא אוכל לאכול, הייתי מודע מראש לכל הקשיים ולכל הדברים.
הדבר היחידי שרציתי באותו רגע – מיטה להתארגן בה ולנוח.
בארבע אחה"צ הגיע סניטר לקחת אותי לניתוח, -------, שהייתה מרוגשת וחוששת ודואגת ליוותה אותי
לחדר טרום הרדמה, ומשם המשכתי לבד.
שכבתי במסדרון, ללא כל חשש , ללא פחד, בידיעה שהנה עוד מעט יכניסו אותי לניתוח.
סיקרן אותי לאיזה חדר וניסיתי לנחש......
כל מיני עובדים עברו לידי לטשו עיניים, כנראה לא ראו כזה פציינט שקט!
כעבור כמה דקות הכניסו אותי לחדר ניתוח, הצוות מדבר על עניני דיומא, עסוק בהכנתי לניתוח
כבדרך אגב.
בטח לא הייתי הראשון באותו יום.
קשרו יד אחת, קשרו את השנייה, גם את הרגליים עטפו בגרביים, שקית על הראש, חבל שלא
צילמתי באותו רגע.
נראיתי בטח כמו ישו צלוב על שולחן הניתוחים.
יש לציין את האדיבות והיחס – כל פעולה שנעשתה על ידם הוסברה לי למפרע –
למשל הכנסת האינפוזיה – האחות אמרה לי "אני דוקרת אותך כדי להכניס אינפוזיה, דקירה" והכניסה את המחט.
כך כל שלב ושלב בתהליך.
המרדים הגיע, הסביר לי איך ירדים אותי, הראה לי את המזרק עם חומר ההרדמה, ראיתי איך הוא
מזריק לצינור האינפוזיה, עצמתי עיניים בידיעה ברורה שאני צריך להירדם והם יודעים את מלאכתם
סמכתי עליהם שאני בידיים טובות ונרדמתי.
אבשלום קום אבשלום קום , היו הקולות ששמעתי מדמדומי ההכרה.
פתחתי עיניים ואני בחדר התאוששות.
מצועף לחלוטין, בהשפעת ההרדמה, מטושטש , ראיה לא חדה, אבל ידעתי אני אחרי......
מעניין ממש לא הדאיג אותי איך ומה היה ,הרגשה דומה לזו שבהתעוררות מהפציעה במלחמת
ההתשה בתעלה!
הייתי בטוח שהכל בסדר.
הזעתי מאד אחרי הניתוח, הממברנות של הא.ק.ג כל הזמן נפלו וניתקו את המכשיר ממני.
ואז המכשיר צפצף, האח שהיה אחראי עלי רץ כל הזמן לחזק אותן ומיד הסביר לי מה קורה שלא
אבהל!! אני הייתי רגוע , יש מי שמטפל......
אחרי כמה דקות כבר יכולתי לזהות את המכשיר שלי שמצפצף ומכשירים של חולים אחרים..
הבדלתי בין מכשירי מדידת לחץ דם שכל כמה דקות מצפצפים ובין הא.ק.ג.......
עוד שעה ואני מנהל את חדר ההתאוששות.
ברגע שהתעוררתי נאבקתי קשות בהרדמות מחדש , החזקתי את עצמי שלא להירדם, לא רציתי
ש---- תיבהל כשתראה אותי ישן ......
אחרי כמה זמן הכניסו אותה לכמה דקות, היא נרגעה, עדכנה אותי שהניתוח היה מצוין ואחרי
שעתים העבירו אותי לחדר.
כאן אמרתי לעצמי הגעתי אל המנוחה והנחלה ,ועכשיו יתנו לי לישון.
איפה ואיפה, שעתיים אחרי שנכנסתי למיטה בא אח גדול ממדים, כנראה חיפשו אחד כזה במיוחד
עבורי.
בדמדומי ההכרה שלי מתוך הערפול של אחרי ההרדמה הבנתי שהוא רוצה שאשכב על הצד.
אז ניסיתי, אבל זה לא הולך כמו שרוצים.
כאב פה כאב שם, בסופו של דבר הצליח להושיב אותי במיטה – ומסתבר שנפתח תפר ודימם.......
מקצה תיקונים ויללה לעבור לכורסא.
אם היה שם מי שהוא מצער בעלי חיים, או מהועדה לזכויות האדם של האו"ם הייתי מתלונן על
התעללות.
רק רציתי להגיע למיטה בשלום.........
----- הייתה אמורה ללכת הביתה, ---- ו------- באו להחליף אותה בדיוק בקטע הזה.
ואני בכורסא, מטושטש, מסומם, מעורפל, לא מסוגל לפקוח עיניים, לא מסוגל לרכז את המבט.
בטח הייתי חיוור, ונראה כמו אחד אחרי ניתוח.
שמעתי את -----אומר "אני לא יכול להסתכל בחיים לא ראיתי אותו ככה", התנצלתי שאני ככה
ונרדמתי.
אחרי כשעה ביקשתי לחזור למיטה, קיבלתי תרופה נגד כאבים, שחררתי את ---- ו----ושכבתי
לישון.
עד בוקר יום שלישי וכל יום שלישי, הכאבים לא היו בעיה כיוון שהמדיניות כיום היא שהחולה לא צריך
לסבול, תרופות לשיכוך כאבים, שלא כמו פעם ניתנו ללא בעיות.
הערפול והטשטוש הפריעו לי .
כלתי הגיעה בבוקר, עזרה והשגיחה עלי כשהלכתי, בני בא לבקר, ניסיתי לנהל
שיחה ללא הצלחה מרובה, הטשטוש והחולשה גברו עלי, לא הייתי מסוגל להחזיק עיניים פקוחות
ונרדמתי. כל אותו יום הייתי במין נים ולא נם, ירדתי כבר מהמיטה, אבל ישנתי בישיבה בכיסא.
על מנת לחזור לעצמי הייתי חייב ללכת קצת –
הלכתי.,וחזרתי לישון. תחושה החולשה ליוותה אותי , גם בערב כש----- הגיעה לבקר. הייתי מעט מעורפל ותשוש .
מהר מאוד העייפות גברה ורק רציתי לשכב ולעצום עיניים.
שחררתי את ---- שכבתי לישון אלא שאז חלה התבהרות מוחית, השפעת ההרדמה פגה ופרט
לחולשה פיזית קלה, חזרתי לעצמי .
כבר לא השתמשתי בפעמון לבקש תרופה נגד כאבים - הלכתי לתחנת האחיות!
התעוררתי במין הרגשה של היפר........ בשתיים עשרה בלילה.......ואז הלכתי לבקש כדור שינה
ונרדמתי כמו תינוק עד הבוקר
ביום ד' בבוקר התבשרתי שאני נשלח הביתה, כלתי שהייתה לצדי סייעה ממש כמו גדולה!
הוצאת הנקז הייתה כעין דגדוג בתוך הבטן, שיחה עם הדיאטנית והביתה.
בבית תזונה עשירה של מי הרצליה האקסלוסיביים והיקרים עד יום ה בבוקר.
מיום חמישי בבוקר זכיתי בתפריט עשיר של גיל ורוויון חמש פעמים ביום!! כלפעם חצי גביע......
אבל!!!!!!!!
רמת הסוכר יורדת וכבר מתקרבת לנורמלי ועפ"י הוראה הרופאים אני לא לוקח שום תרופות לסוכר
לחץ הדם גם הוא במגמת ייצוב אבל עדיין צריך השגחה.
בשבת באו לבקר אותי הנכדים והילדים, חגיגה, רעש מהומה כמו שאני אוהב.
הקטנים קיבלו הכנה שסבא עבר ניתוח, דיברתי איתם אחרי הניתוח, ונעם אפילו צילצל אלי מהסלולרי
שלו, הם ידעו שאסור לקפוץ עלי כרגיל ושאני לא יכול להרים אותם, אבל חיבוק ונשיקה כשישבתי
בכורסה כל אחד קיבל וגם נתן קיבלתי ציורים יפים משחף ודניאל.
אפילו יותי שהתקר
 

ליבי3617

New member
איזה יופי של יומן אשפוז

תודה אבשי
אתה כותב מדהים וזו זכות בשבילנו להתלוות לתהליך שלך.
החלמה מהירה.
 

orme1

New member
אתה עוזר לי מאד..

מועמדת לניתוח שרוול, בינתיים בתהליך של הבדיקות של לפני וקוראת כל מילה שכתובה פה.
מאחלת לך הצלחה גדולה בתהליך, אשמח לשמוע איך אתה ממשיך ומה עובר עליך!!
 

חנה101010

New member
איזה יופי!

מרתק, משעשע. אתה בהחלט יודע לכתוב. תודה על יומן האשפוז.
 
למעלה