הם כולם ילדיו - חלק II
"הנה אתם, חיפשתי אתכם בכל מקום. הייתי צריכה לצפות שנארה וסאנאד יהיו בפלג כשכולם ישנים את שנת הצהריים שלהם." פרצופו של סאנאד היה חתום ואילו נארה הביטה אל העשב בשקט. גופה התמיר הכחול של המטפלת התנשא מעליהם. "סאנאד," היא המשיכה בקולה החמים, " אתה לא שוכח להתייצב היום בחדר ההתגלגלות בשעה הנכונה?" היא קרצה לו. הוא הניד בראשו לצדדים וחייך חיוך שנארה ידעה שדרש מאמץ רב. "יש לי הרגשה שאתה תתגלגל להיות משהו מיוחד." היא חייכה, "ואת נארה, את רועדת כולך, לא כדאי שתתנגבי?" אמרה וסובבה את גופה הכחול הארוך משם. המטפלת נעלמה מאחורי היציאה מן האולם ושניהם שתקו עוד דקה ארוכה. "אתה יודע שאין לנו סיכוי בחוץ, מול המפלצות האלה." אמרה נארה לבסוף. "אז את באה?" הוא הביט בה, עיניו רחשו. היא לא ענתה. "אין לך מה לדאוג, עם הסכין יש לנו סיכוי מצוין." הוא ניסה לתפוס את מבטה ללא הצלחה. "אתה מקשיב לאגדות שמספרים פה יותר מדי, רק בוגרים הצליחו לשרוד בחוץ וגם זה לא ליותר מדי זמן." קולה התחזק מעט והפך קריר כמו מי הפלג. "תקשיבי." הוא קרב אליה, נשימתו החמה המשולהבת נגעה בעורה הירקרק, "אין לי עוד הרבה זמן לפני שהם יכריחו אותי להפוך למשהו שאני לא רוצה להפוך אליו." נארה הביטה בו, עיני הכסף שלה שקטות במיוחד. "אין לי את הזמן והמותרות להתפלסף עכשיו, כמוך." הוא אמר, קצב נשימותיו התגבר. "אני חייב להציל את עצמי, את באה או לא?" "אתה יודע שכן." היא לא הסירה מבטה ממנו. "אז תפגשי אותי במסדרון שליד חדר היציאה עוד מעט." הוא סובב את גופו האדמדם המבריק לכיוון היציאה מן האולם הגדול. עיניה עקבו אחריו עד שיצא. היא בהתה שוב במימי הפלג שהמשיכו לזרום באדישות, מנסה להבין מאין מגיע רעש ההלמות הרחוק. הרעש נשמע כמו תוף מלחמה המכריז על בוא סכנה, היא בלעה את רוקה והבינה כי היא שומעת את הלמות ליבה שלה. "השתגעת לגמריי." היא נצמדה אל הקיר הקריר החשוך, "איך אתה מתכוון לעבור את השומרים?" "פעולת הסחה פשוטה." סאנאד שלף את הניצב הקטן של סכין הפלסמה מחגורתו העמוסה. נארה נשמה עמוקות והביטה אל הגליל השחור בבעתה. קול מחזורי ומטריד למדיי החל להציף את המסדרון החשוך ואת חדר היציאה מהמושבה, השומרים לבושי המדים השחורים כסופים נראו מוטרדים לא פחות מנארה וסאנאד שמיהרו אל החלק הרחוק יותר של המסדרון. "סאנאד, הופע מייד בחדר ההתגלגלות. אתה בסכנה, הופע מייד." נשמע קול נשי שלא ליטף כלל. הקול קיפץ לכל אורך המסדרון ובחדר היציאה. "תושבי מושבת קראאן, במידה וסאנאד נמצא יש להביאו לחדר ההתגלגלות ללא דיחוי." הרעים הקול. המסדרונות חלפו ככתמים מטושטשים אולם קול הכריזה לא הרפה. נארה הבינה שבן לווייתה רץ ללא מטרה וברגע מסוים אחזה בידו וסחבה אותו אל תוך כתם שחור שהוביל אל חדר חשוך וקטן. "אסור לנו להיתפס." הוא אמר, נלחם בנשימותיו השורקניות. "אין לנו ברירה, איך נברח מכאן עכשיו?" היא נלחמה בשורקניות שלה. הוא לא ענה, רק המשיך בנשימותיו הכבדות ונענע ראשו לצדדים. הם שכבו שם, מקופלים בין עשרות קופסאות וכדים שנחו בחדר במפוזר, ללא יכולת להגיד כלום, רעש האזעקה משתק אותם. ואז הרעש פסק. הוא הביט בה, עיני הכסף שלה נוגהות באפילה, משקפות זוהר רחוק, " זה הזמן." הוא קם על רגליו. היא אחזה בו. "מה את עושה?" הוא שאג, היא נרתעה לאחור, פניה מתעוותות. "אל תלך." היא גמגמה, היא חשה נציב של קרח מפלח את פנימיותה. הוא התנער ממנה בכוח לא רגיל וזעק. היא מעולם לא שמעה זעקה כזאת של כאב ממנו. זאת הייתה זעקת מוות. הוא נפל על הרצפה והחל להתפתל מסביב עצמו ללא שליטה. "סאנאד!" היא ניסתה להתקרב אליו והתנגשה ברגלו האימתנית המתפרעת. העולם התערפל סביבה לרגע והיא צנחה לאחור. כשהרימה מבטה, הוא כבר לא היה שם. מולה עמד גוש שחור של גפיים ושיני מסור. טלפיים מבהיקות בחדותם נמתחו מהגוף השחור שהיתמר מעליה ואשכול עיניים בצבע זהב קר נתלה מעל פה ורדרד מלא רוק צמיגי. "כתשן." היא שמעה עצמה לוחשת לפני שנשימתה אבדה לה. היא הרגישה את האוויר החם המצחין הננשף לפרצופה כשאשכול העיניים התקרב אליה וכמעט איבדה את הכרתה כשהטלפיים ריקדו מעליה, מאיימות לבתק אותה לאלפי פיסות אכילות. היא ראתה את הפטישים הקטנים, השיניים שהקנו ליצור את שמו, הם היו קרובים מדיי אליה. היצור עצר מולה, רק צרצורים קטנים של חריקות גפיים ורעשים זעירים של שריטת עץ בזמן שרגליו נעו על הרצפה. היא הביטה ביצור שהיה פעם סאנאד, הוא עמד מולה, מחכה למשהו, שוקל ללא ספק מה לעשות בה ואז הכל התחוור, היא הבינה את הסוד הנורא. המטפלות, החיילים, מקימי המושבות, כולם היו משרתים, תירוץ בכדי שהגזע השולט האמיתי יוכל להמשיך להתקיים. לא היה דבר מלבד הכתשנים. כולם שיקרו להם, לילדים, אף אחד לא סיפר להם באמת מה יעלה בגורלם. היצור נצמד אליה לפתע ואז לקול כנפיים מזמזמות כוחניות, נעלם באותה מהירות שהגיח. היא ישבה שם קפואה, גופה משותק, מביטה בדממה בנשל העור האדמדם שהיה שרוע על הרצפה. צבע העור היה דהוי כעת כאילו מעולם לא הבריק לפנים. ליד הנשל היה מונח בדממה ניצב הסכין. היא הביטה בו, אך לא הייתה לה כל כוונה להרים אותו. היא נותרה שם, במשך דקות ארוכות, גם כשצרחות האימה ובכיות הסבל נשמעו, מקוטעות, מהדהדות במסדרונות, היא לא זזה. לא היה טעם יותר בתזוזות, לא היה טעם להציל אף אחד. גם לא את עצמה. אחרי הכול, הם כולם היו ילדיו של השטן.
