המאיר לעולם כולו../images/Emo42.gif
אף פעם לא קרה לי דבר כזה. אהבתי הרבה אלבומים, התרגשתי מהרבה אלבומים, קניתי הרבה אלבומים שרציתי לשמוע שוב ושוב ושוב. אבל כזה דבר? אף פעם. עוד לא היה אלבום שהייתי מסוגלת פשוט לשבת ולהאזין לו כל היום, ימים שלמים ברצף. אלבום שאני מוצאת את עצמי לוקחת איתי בתיק לכל מקום, למקרה שתהיה לי איזו שעה פנויה ונגן דיסקים כלשהו בהישג יד. אלבום שבשום אופן לא הייתי מסוגלת לעשות משהו כשהוא מתנגן ברקע, רק לשבת ולהקשיב. ואני מנסה למצוא צידוקים לתופעה הזו. למה דווקא האלבום הזה? נתקלתי באלבומים יותר טובים מבחינה טקסטואלית, מוזיקלית או מכל הבחינות יחד. למה דווקא הוא? התשובה הפשוטה היא שאין סיבה הגיונית. המוח, מסתבר, לא דובר את שפת הלב. כי הרגש, הרגש הוא העיקר באלבום הזה. אני מוצאת את עצמי מאזינה לו ומיטלטלת בין שמחה לעצב, בין אהבה ליראה, בין ייאוש לתקווה. "שמע קולי" הוא נקרא, ולא סתם. קולו של מאיר בנאי נחשב תמיד לאחד הקולות המרגשים במוזיקה הישראלית, ובאלבום הזה הוא מגיע לעוצמות חדשות ומפתיעות. הוא פשוט מצליח לשיר גם את מה שמעבר למילים, את התחושות החמקמקות שקשה לתפוס ביד ולצייר בדיוק ובפרטים. אף פעם לא שמעתי שירים שמדברים במילים כל כך גבוהות ולא מוכרות, ובכל זאת מצליחים להגיד בפשטות את מה שהלב שלי ממלמל שם בפנים. והמוזיקה הנפלאה, שמלווה כל מילה ומילה, ומרפה ברגעים הנכונים רק כדי לשוב ולתמוך. השילוב ביניהם יוצר אלבום מלא בשירים רגישים וכנים, שחודרים עמוק פנימה ומתנגנים להם חרישית ברגעי שקט וברגעי רעש כאחד. נדיר למצוא אלבומים בלי שירים חלשים. בכל אלבום, גם האהובים עליי ביותר, תמיד יהיו שיר-שניים-שלושה שפשוט לא ברור לי מה הם עושים שם. ובמקרה הזה, באמת שכל שיר ושיר פשוט במקומו. אין שיר אחד שהייתי מוותרת עליו. אולי הייתי חושבת לוותר על "המשחק בקוביה", שיר אזהרה למהמרים, וזה רק כי הטקסט שלו לא מתיישב טוב במיוחד עם שאר השירים באלבום, שלעומתו מדברים במישור הרבה יותר אישי. אבל גם במקרה הזה, הליווי המוזיקלי כל כך מגניב (כן, המילה הזו יצאה משימוש, אני יודעת) שזה מחפה, וגם עליו לא הייתי מוותרת. למעשה, הייתי שמחה להוסיף לאלבום כמה שירים, שכן הוא לוקה בבעיה של יותר מדי אלבומים ישראליים טובים שיצאו בזמן האחרון – הוא פשוט קצר מדי. מה שכל כך יפה באלבום הזה, בעיניי, היא הדרך שבה בנאי לוקח פיוטים עתיקי יומין והופך אותם ל... שירים של מאיר בנאי. זה בולט במיוחד ברגעים מסוימים באלבום, למשל בשיר הפותח "איילת חן", כשבנאי מסלסל מעט את המילה "באהבה" בדרך הכל כך אופיינית לו. או באופן מפתיע יותר, בשיר "אל נורא עלילה" שהמנגינה שלו דווקא מסורתית ומוכרת, והפתיחה נשמעת כאילו נגזרה מתוך שירו של בנאי "כמה אהבה". הוא מצליח לשמור על כבודם ועומקם של הפיוטים, ובד בבד להעניק להם חיים חדשים. הלחנים באלבום מתחלקים לשלושה: לחנים מסורתיים, לחנים של בנאי שמתבססים על לחנים מסורתיים, ולחנים שהם לגמרי שלו. מרשים במיוחד לגלות שלמי שאינו מתמצא בלחנים המסורתיים, קשה למדי להבחין בין הפיוטים שבנאי רק "מבצע" לבין אלו שהוא גם הלחין בעצמו. כל השירים נשמעים עתיקים ומבוססים, ועם זאת עדכניים ומלאי חיים. בנקודה זו המחמאות מגיעות למוזיקאי המוכשר והעדין גילי סמטנה, שהפיק את האלבום ברגישות רבה והותיר את חותמו המוזיקלי על כל שיר ושיר. לא חסרים רגעים מרגשים באלבום הזה, וזה נכון גם לגבי שירי ה"אהבה" כמו "איילת חן" שהזכרתי או "לפלח הרימון", וגם לגבי השירים הפונים לאל כמו "שמע קולי" הנפלא או הסינגל "לך אלי". קולו של בנאי מצליח להרעיד בי גם את האזורים הציניים ביותר, ואולי זה מה שגורם לי לרצות לשמוע את האלבום הזה ללא הפסקה. הוא מזכיר לי מקומות בתוכי שהתכסו בשכבה עבה של אבק. מקומות של רגש, של אמת, של קירבה. כשבנאי זועק בשיר הסוגר את האלבום "עננו, רחום וחנון, עננו" ואני מבינה שעוד שמיעה הגיעה אל קיצה, מתרוצצות בראש כל מיני מחשבות בנוגע לעצמי, ליהדות שלי, לקשר שלי עם הבורא, למקום של המוזיקה בתוך כל זה. בנאי לא מציע תשובות. הוא מציע את האפשרות לשאול. לבקש. לשמוע ולהשמיע. לדבר את שפת הלב. מה יותר נפלא מזה. ורק הערה אחרונה. האמת היא שתמיד התקשיתי לכתוב ביקורות על אלבומים. ביקורות על הופעות יוצאות לי הרבה יותר בקלות. נראה לי שהסיבה המרכזית לכך היא שהופעה היא חוויה חד פעמית, שקל מאד למסגר אותה בטווח של זמן מסוים, ואילו אלבום הוא חוויה שחוזרת שוב ושוב ומביאה איתה דברים אחרים בכל האזנה. חוץ מזה, אובססיית התיעוד שלי נרגעת כשזה מגיע לאלבומים – הרי הם נשארים איתי, ולא מתמסמסים עם הזמן שעובר כדרכן של חוויות. אני חושבת שכתבתי את כל הסקירה הזו בעיקר מהסיבה שכשמשהו טוב קורה לך, אתה רוצה שזה יקרה גם לעוד אנשים (או כמאמר אביתר בנאי: "כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם"). קשה לדעת אם האלבום הזה יפעל על אנשים אחרים באותה הצורה, אבל אני מציעה לפתוח את הלב ואת האוזניים ופשוט לנסות. אולי גם הלב שלכם מבקש להשמיע את קולו.
אף פעם לא קרה לי דבר כזה. אהבתי הרבה אלבומים, התרגשתי מהרבה אלבומים, קניתי הרבה אלבומים שרציתי לשמוע שוב ושוב ושוב. אבל כזה דבר? אף פעם. עוד לא היה אלבום שהייתי מסוגלת פשוט לשבת ולהאזין לו כל היום, ימים שלמים ברצף. אלבום שאני מוצאת את עצמי לוקחת איתי בתיק לכל מקום, למקרה שתהיה לי איזו שעה פנויה ונגן דיסקים כלשהו בהישג יד. אלבום שבשום אופן לא הייתי מסוגלת לעשות משהו כשהוא מתנגן ברקע, רק לשבת ולהקשיב. ואני מנסה למצוא צידוקים לתופעה הזו. למה דווקא האלבום הזה? נתקלתי באלבומים יותר טובים מבחינה טקסטואלית, מוזיקלית או מכל הבחינות יחד. למה דווקא הוא? התשובה הפשוטה היא שאין סיבה הגיונית. המוח, מסתבר, לא דובר את שפת הלב. כי הרגש, הרגש הוא העיקר באלבום הזה. אני מוצאת את עצמי מאזינה לו ומיטלטלת בין שמחה לעצב, בין אהבה ליראה, בין ייאוש לתקווה. "שמע קולי" הוא נקרא, ולא סתם. קולו של מאיר בנאי נחשב תמיד לאחד הקולות המרגשים במוזיקה הישראלית, ובאלבום הזה הוא מגיע לעוצמות חדשות ומפתיעות. הוא פשוט מצליח לשיר גם את מה שמעבר למילים, את התחושות החמקמקות שקשה לתפוס ביד ולצייר בדיוק ובפרטים. אף פעם לא שמעתי שירים שמדברים במילים כל כך גבוהות ולא מוכרות, ובכל זאת מצליחים להגיד בפשטות את מה שהלב שלי ממלמל שם בפנים. והמוזיקה הנפלאה, שמלווה כל מילה ומילה, ומרפה ברגעים הנכונים רק כדי לשוב ולתמוך. השילוב ביניהם יוצר אלבום מלא בשירים רגישים וכנים, שחודרים עמוק פנימה ומתנגנים להם חרישית ברגעי שקט וברגעי רעש כאחד. נדיר למצוא אלבומים בלי שירים חלשים. בכל אלבום, גם האהובים עליי ביותר, תמיד יהיו שיר-שניים-שלושה שפשוט לא ברור לי מה הם עושים שם. ובמקרה הזה, באמת שכל שיר ושיר פשוט במקומו. אין שיר אחד שהייתי מוותרת עליו. אולי הייתי חושבת לוותר על "המשחק בקוביה", שיר אזהרה למהמרים, וזה רק כי הטקסט שלו לא מתיישב טוב במיוחד עם שאר השירים באלבום, שלעומתו מדברים במישור הרבה יותר אישי. אבל גם במקרה הזה, הליווי המוזיקלי כל כך מגניב (כן, המילה הזו יצאה משימוש, אני יודעת) שזה מחפה, וגם עליו לא הייתי מוותרת. למעשה, הייתי שמחה להוסיף לאלבום כמה שירים, שכן הוא לוקה בבעיה של יותר מדי אלבומים ישראליים טובים שיצאו בזמן האחרון – הוא פשוט קצר מדי. מה שכל כך יפה באלבום הזה, בעיניי, היא הדרך שבה בנאי לוקח פיוטים עתיקי יומין והופך אותם ל... שירים של מאיר בנאי. זה בולט במיוחד ברגעים מסוימים באלבום, למשל בשיר הפותח "איילת חן", כשבנאי מסלסל מעט את המילה "באהבה" בדרך הכל כך אופיינית לו. או באופן מפתיע יותר, בשיר "אל נורא עלילה" שהמנגינה שלו דווקא מסורתית ומוכרת, והפתיחה נשמעת כאילו נגזרה מתוך שירו של בנאי "כמה אהבה". הוא מצליח לשמור על כבודם ועומקם של הפיוטים, ובד בבד להעניק להם חיים חדשים. הלחנים באלבום מתחלקים לשלושה: לחנים מסורתיים, לחנים של בנאי שמתבססים על לחנים מסורתיים, ולחנים שהם לגמרי שלו. מרשים במיוחד לגלות שלמי שאינו מתמצא בלחנים המסורתיים, קשה למדי להבחין בין הפיוטים שבנאי רק "מבצע" לבין אלו שהוא גם הלחין בעצמו. כל השירים נשמעים עתיקים ומבוססים, ועם זאת עדכניים ומלאי חיים. בנקודה זו המחמאות מגיעות למוזיקאי המוכשר והעדין גילי סמטנה, שהפיק את האלבום ברגישות רבה והותיר את חותמו המוזיקלי על כל שיר ושיר. לא חסרים רגעים מרגשים באלבום הזה, וזה נכון גם לגבי שירי ה"אהבה" כמו "איילת חן" שהזכרתי או "לפלח הרימון", וגם לגבי השירים הפונים לאל כמו "שמע קולי" הנפלא או הסינגל "לך אלי". קולו של בנאי מצליח להרעיד בי גם את האזורים הציניים ביותר, ואולי זה מה שגורם לי לרצות לשמוע את האלבום הזה ללא הפסקה. הוא מזכיר לי מקומות בתוכי שהתכסו בשכבה עבה של אבק. מקומות של רגש, של אמת, של קירבה. כשבנאי זועק בשיר הסוגר את האלבום "עננו, רחום וחנון, עננו" ואני מבינה שעוד שמיעה הגיעה אל קיצה, מתרוצצות בראש כל מיני מחשבות בנוגע לעצמי, ליהדות שלי, לקשר שלי עם הבורא, למקום של המוזיקה בתוך כל זה. בנאי לא מציע תשובות. הוא מציע את האפשרות לשאול. לבקש. לשמוע ולהשמיע. לדבר את שפת הלב. מה יותר נפלא מזה. ורק הערה אחרונה. האמת היא שתמיד התקשיתי לכתוב ביקורות על אלבומים. ביקורות על הופעות יוצאות לי הרבה יותר בקלות. נראה לי שהסיבה המרכזית לכך היא שהופעה היא חוויה חד פעמית, שקל מאד למסגר אותה בטווח של זמן מסוים, ואילו אלבום הוא חוויה שחוזרת שוב ושוב ומביאה איתה דברים אחרים בכל האזנה. חוץ מזה, אובססיית התיעוד שלי נרגעת כשזה מגיע לאלבומים – הרי הם נשארים איתי, ולא מתמסמסים עם הזמן שעובר כדרכן של חוויות. אני חושבת שכתבתי את כל הסקירה הזו בעיקר מהסיבה שכשמשהו טוב קורה לך, אתה רוצה שזה יקרה גם לעוד אנשים (או כמאמר אביתר בנאי: "כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם"). קשה לדעת אם האלבום הזה יפעל על אנשים אחרים באותה הצורה, אבל אני מציעה לפתוח את הלב ואת האוזניים ופשוט לנסות. אולי גם הלב שלכם מבקש להשמיע את קולו.