ביצת דרקון קטנה
New member
המאכלת את הנשמה - חלק 1
"אני חושבת שמשהו קורה בין ולאד וקירה", אמרה ג'ינה במבוכת-מה. ראם הסתכל עליה במבט סתום. "איך יקרה משהו בין השניים האלה?", שאל, "הרי הם שותפים ותו לא. את זוכרת שבהתחלה ולאד בכלל לא רצה אותה בסביבה, נכון?". ג'ינה הפנתה את גבה אל ראם והסתלקה מהחדר אל תוך הלילה שזה-עתה ירד. מאז שהכירה את ולאד, לפני כמעט שבע שנים, רצתה ג'ינה את ולאד לעצמה. הוא הגיע לתחנה בפעם הראשונה, צעיר יפה-תואר, חצי שנה לאחר שהגיעה היא עצמה, צוערת חדשה, מתלמדת, שוליה. היה זה התפקיד השני שלו, והוא לא שם לב לשוליה החדשה שנקרתה על דרכו פעם ועוד פעם, ושוב. לפחות לא בהתחלה. רק לאחר שנתיים וחצי מלאות מפגשים מקריים-לכאורה, הצליחה ג'ינה לתפוס את תשומת ליבו של ולאד. באותו יום היתה מסיבה של כל יושבי התחנה, וג'ינה השתכרה קצת יתר על המידה. ולאד היה זה שתפס אותה ולקח אותה להיכל ההתפכחות. לאחר שיצאה ממצב השכרות, הרגישה ג'ינה מבוכה רבה על-כך שולאד היה זה שראה אותה במצב נורא זה. אך הוא הרגיע אותה, וכך ישבו להם ודיברו שעות באותו יום. מאז היו השניים לידידים טובים. ג'ינה המשיכה ללכת ברחבי התחנה, בלי לשים לב לאן ואיך, שכן הדירוג הגבוה שלה ואומץ הלב שבו נודעה הרשו לה להגיע למקומות בתחנה, שלא רבים היו מעזים להסתובב בהם בשעות החשיכה. הרי זה לא ייתכן, בלתי אפשרי שולאד לא סיפר לה על קירה, למרות ששאלה אותו לא-פעם. יא חשדה מההתחלה בקיומו של קשר בלתי-הגון בין השניים. חבל רק שהאמינה לו שלא-כן הוא המצב. לפני שנתיים בערך, שותפו של ולאד, דורמין, נהרג בפעולה גדולה שנערכה בחלל הפתוח שליד התחנה. הממונים עליהם טענו שהיה מדובר בטעות אנוש, שהאיטום של חליפת החלל לקה בחסר עקב טעות של דורמין עצמו, אבל ולאד מעולם לא האמין לתיאוריה. הוא נהיה מריר מיום ליום, ולא הסכים להצתוות לאף עובד-תחנה אחר, גם לא לצוערים. ג'ינה הצליחה לדובב אותו לדבר באחד מן הימים, אך כל מה שהוציאה ממנו היה את התיאוריה שלו לרצח דורמין על-ידי אחד הממונים המשוחדים שלהם. למרות הכל, למרבה פליאתם של יושבי התחנה, נשאר ולאד בשירות. הממונים הביעו את שביעות רצונם מהמצב, בחיוך לא-מאושר במיוחד. חצי שנה לאחר מות דורמין, ציוותו לולאד, שלא בהסכמתו, את קירה. היא היתה צוערת חדשה, מגזע שהתגלה לא מזמן בפאתי הגלקסיה. היא היתה נמוכה ביותר, שרוכית-משהו, והיתה מצופה במין בד עדין ביותר שקראה לו עור. כל מכה קלה היתה קורעת עור מסוג זה, וג'ינה ריחמה על ולאד שקיבל את השותפה החדשה בתרעומת מובנת. בקירה, מסתבר, היתה טמונה תבונה רבה יותר מאשר ייחסה לה ג'ינה בתחילה. היא השתדלה להתרחק מג'ינה עצמה, וגם מולאד, כשלא היו במשימות. אבל לאחר כמה חודשים, כאשר יצאו אנשי התחנה לבילוי שתייה והנאה על כוכב זאורון הקרוב, גילתה ג'ינה את קירה בין הנוכחים. ולאד שמר את קירה בקרבתו, וכל שאר אנשי התחנה, שנמנעו עד כה להתקרב לקירה, החלו לשאול שאלות בינם לבין עצמם, בעודם מנסים שלא לפגוע ב"שותפה-בובה" של ולאד. ולאד עצמו התעלם ממבטיה הזועמים של ג'ינה, ושקע בשיחה ערה עם קירה במהלך רוב הבילוי. רק כאשר הגיע החלק של הריקודים, השאיר את ה"בובה" בצד וניגש אל ג'ינה, להזמינה לריקוד. "מה קרה, קירה לא רוקדת מספיק טוב בשבילך?", שאלה ג'ינה בארסיות בעודם רוקדים, צמודים אחד לשני. "אני פשוט לא רוצה שהיא תיפגע", ענה ולאד, שלא קלט את הנימה. כמובן, חשבה ג'ינה לעצמה. ולאחר מכן – "מעניין מה הם עושים כשהם לבד, ואיך...". את המחשבה האחרונה סילקה ממוחה במהירות, שכן ולאד הביט בה במבט נוקשה. "על מה חשבת?" שאל. "כלום, סתם תהיתי לי", התחמקה ג'ינה ועזבה אותו באמצע הריקוד. ולאד לא ניסה לעצור אותה. ג'ינה המשיכה לעשות את דרכה במסדרונות החשוכים, יודעת כבר לאן מועדות פניה, למרות שלא רצתה להגיע לשם. לא כך זה היה אמור להסתיים... הרי הכל היה אמור להיות טוב, היא היתה אמורה לקבל את ולאד לעצמה, ולא קירה. מזל, היא חשבה לעצמה, שולאד טיפס בסולם הדרגות המבצעי, בעוד שהיא הגיעה רחוק בדרג המינהלי... אחרת מי יודע מה יכול היה לקרות עכשיו... בסופו של דבר, ג'ינה הרגישה נבגדת למדי. ולאד היה מבלה את זמנו הפנוי לא איתה, כי אם בחברה קירה שלו, ה"בובה". הרי לא באמת אכפת לו ממנה, זה לא יכול להיות, חשבה קירה שוב ושוב, בחוסר הבנה. היא רק בובה. לא הייתי מתפלאת אם אפשר לכבות אותה ולהדליקה מחדש. היא פשוט לא נראית כמו משהו שיכול לחיות! כשאמרה זאת לולאד באחת משיחותיהם, שנהיו נדירות יותר ויותר במהלך תקופת השותפות שלו עם קירה, הוא בהה בה למשך מספר רגעים, עד ששאל "השתגעת לגמרי? קירה היא לא אחת מהמכונות האלה שמדברים עליהן כל הזמן. את פשוט מקנאת שהיא השותפה שלי ולא את!". ג'ינה נשברה, והחלה לצעוק "ברור שאני מקנאת!!! הרי כבר שנים אני רוצה אותך לעצמי, אם לא בתור כל דבר אחר, לפחות בתור שותף, ו... ו..." ולאד אסף אותה בזרועותיו, ליטף את כתפיה ואמר "את יודעת, בדיוק כמוני, שזה לא יכול לקרות. עניין מקצועי, את יודעת". ג'ינה הנהנה, אספה את עצמה מזרועותיו של ולאד והחלה להתרחק ממנו. רק ימים לאחר מכן עלה בדעתה, שהיא שכחה לשאול את ולאד אם אכן קיים "משהו" בינו לבין קירה. ואז, כבר לא העזה לשאול. המפתח האדום פותח את הדלת האחרונה. את זה ג'ינה זכרה מהסיור שלה באתר, לפני שנתיים וחצי. זה היה כאשר קיבלה את הקידום לדרגת מנהלת בכירה באגף הזה של התחנה. אם היא היתה ממשיכה, הקידום הבא שלה, למנהלת איזור שלם, היה מגיע תוך שנה בערך. אבל יש זמן לעבודה ויש זמן ל...דברים אחרים. עכשיו הגיע הזמן הזה. הדלת נפתחת לחדר חשוך וגדול, חדר הבקרה המרכזי. ג'ינה הדליקה את האור והחלה לבחון את הכפתורים הירוקים הרבים שבחדר: "ריאן-מילר; מישל-אניה; עובדיה-מקלין..." ושם זה היה. הכפתור עליו רשומות המילים "קירה-ולאד", הכפתור הירוק הגואל שיחסל את השותפות השנואה עליה, לפחות את החצי הראשון שלה. כמו שקרה עם דורמין. בפעם הקודמת לא גילו אותה, ואם גילו – אף אחד לא טרח לדווח. הפעם היא ידעה שיעלו על עקבותיה ויענישו אותה באשמת ניצול סמכות לרעה, או משהו כזה. היא לחצה על הכפתור, האורות התעמעמו לשבריר שניה, וחזרו לתיקנם. היא כיבתה את האור, נעלה את הדלת והלכה באיטיות בחזרה למשרדה שבמחלקה.
"אני חושבת שמשהו קורה בין ולאד וקירה", אמרה ג'ינה במבוכת-מה. ראם הסתכל עליה במבט סתום. "איך יקרה משהו בין השניים האלה?", שאל, "הרי הם שותפים ותו לא. את זוכרת שבהתחלה ולאד בכלל לא רצה אותה בסביבה, נכון?". ג'ינה הפנתה את גבה אל ראם והסתלקה מהחדר אל תוך הלילה שזה-עתה ירד. מאז שהכירה את ולאד, לפני כמעט שבע שנים, רצתה ג'ינה את ולאד לעצמה. הוא הגיע לתחנה בפעם הראשונה, צעיר יפה-תואר, חצי שנה לאחר שהגיעה היא עצמה, צוערת חדשה, מתלמדת, שוליה. היה זה התפקיד השני שלו, והוא לא שם לב לשוליה החדשה שנקרתה על דרכו פעם ועוד פעם, ושוב. לפחות לא בהתחלה. רק לאחר שנתיים וחצי מלאות מפגשים מקריים-לכאורה, הצליחה ג'ינה לתפוס את תשומת ליבו של ולאד. באותו יום היתה מסיבה של כל יושבי התחנה, וג'ינה השתכרה קצת יתר על המידה. ולאד היה זה שתפס אותה ולקח אותה להיכל ההתפכחות. לאחר שיצאה ממצב השכרות, הרגישה ג'ינה מבוכה רבה על-כך שולאד היה זה שראה אותה במצב נורא זה. אך הוא הרגיע אותה, וכך ישבו להם ודיברו שעות באותו יום. מאז היו השניים לידידים טובים. ג'ינה המשיכה ללכת ברחבי התחנה, בלי לשים לב לאן ואיך, שכן הדירוג הגבוה שלה ואומץ הלב שבו נודעה הרשו לה להגיע למקומות בתחנה, שלא רבים היו מעזים להסתובב בהם בשעות החשיכה. הרי זה לא ייתכן, בלתי אפשרי שולאד לא סיפר לה על קירה, למרות ששאלה אותו לא-פעם. יא חשדה מההתחלה בקיומו של קשר בלתי-הגון בין השניים. חבל רק שהאמינה לו שלא-כן הוא המצב. לפני שנתיים בערך, שותפו של ולאד, דורמין, נהרג בפעולה גדולה שנערכה בחלל הפתוח שליד התחנה. הממונים עליהם טענו שהיה מדובר בטעות אנוש, שהאיטום של חליפת החלל לקה בחסר עקב טעות של דורמין עצמו, אבל ולאד מעולם לא האמין לתיאוריה. הוא נהיה מריר מיום ליום, ולא הסכים להצתוות לאף עובד-תחנה אחר, גם לא לצוערים. ג'ינה הצליחה לדובב אותו לדבר באחד מן הימים, אך כל מה שהוציאה ממנו היה את התיאוריה שלו לרצח דורמין על-ידי אחד הממונים המשוחדים שלהם. למרות הכל, למרבה פליאתם של יושבי התחנה, נשאר ולאד בשירות. הממונים הביעו את שביעות רצונם מהמצב, בחיוך לא-מאושר במיוחד. חצי שנה לאחר מות דורמין, ציוותו לולאד, שלא בהסכמתו, את קירה. היא היתה צוערת חדשה, מגזע שהתגלה לא מזמן בפאתי הגלקסיה. היא היתה נמוכה ביותר, שרוכית-משהו, והיתה מצופה במין בד עדין ביותר שקראה לו עור. כל מכה קלה היתה קורעת עור מסוג זה, וג'ינה ריחמה על ולאד שקיבל את השותפה החדשה בתרעומת מובנת. בקירה, מסתבר, היתה טמונה תבונה רבה יותר מאשר ייחסה לה ג'ינה בתחילה. היא השתדלה להתרחק מג'ינה עצמה, וגם מולאד, כשלא היו במשימות. אבל לאחר כמה חודשים, כאשר יצאו אנשי התחנה לבילוי שתייה והנאה על כוכב זאורון הקרוב, גילתה ג'ינה את קירה בין הנוכחים. ולאד שמר את קירה בקרבתו, וכל שאר אנשי התחנה, שנמנעו עד כה להתקרב לקירה, החלו לשאול שאלות בינם לבין עצמם, בעודם מנסים שלא לפגוע ב"שותפה-בובה" של ולאד. ולאד עצמו התעלם ממבטיה הזועמים של ג'ינה, ושקע בשיחה ערה עם קירה במהלך רוב הבילוי. רק כאשר הגיע החלק של הריקודים, השאיר את ה"בובה" בצד וניגש אל ג'ינה, להזמינה לריקוד. "מה קרה, קירה לא רוקדת מספיק טוב בשבילך?", שאלה ג'ינה בארסיות בעודם רוקדים, צמודים אחד לשני. "אני פשוט לא רוצה שהיא תיפגע", ענה ולאד, שלא קלט את הנימה. כמובן, חשבה ג'ינה לעצמה. ולאחר מכן – "מעניין מה הם עושים כשהם לבד, ואיך...". את המחשבה האחרונה סילקה ממוחה במהירות, שכן ולאד הביט בה במבט נוקשה. "על מה חשבת?" שאל. "כלום, סתם תהיתי לי", התחמקה ג'ינה ועזבה אותו באמצע הריקוד. ולאד לא ניסה לעצור אותה. ג'ינה המשיכה לעשות את דרכה במסדרונות החשוכים, יודעת כבר לאן מועדות פניה, למרות שלא רצתה להגיע לשם. לא כך זה היה אמור להסתיים... הרי הכל היה אמור להיות טוב, היא היתה אמורה לקבל את ולאד לעצמה, ולא קירה. מזל, היא חשבה לעצמה, שולאד טיפס בסולם הדרגות המבצעי, בעוד שהיא הגיעה רחוק בדרג המינהלי... אחרת מי יודע מה יכול היה לקרות עכשיו... בסופו של דבר, ג'ינה הרגישה נבגדת למדי. ולאד היה מבלה את זמנו הפנוי לא איתה, כי אם בחברה קירה שלו, ה"בובה". הרי לא באמת אכפת לו ממנה, זה לא יכול להיות, חשבה קירה שוב ושוב, בחוסר הבנה. היא רק בובה. לא הייתי מתפלאת אם אפשר לכבות אותה ולהדליקה מחדש. היא פשוט לא נראית כמו משהו שיכול לחיות! כשאמרה זאת לולאד באחת משיחותיהם, שנהיו נדירות יותר ויותר במהלך תקופת השותפות שלו עם קירה, הוא בהה בה למשך מספר רגעים, עד ששאל "השתגעת לגמרי? קירה היא לא אחת מהמכונות האלה שמדברים עליהן כל הזמן. את פשוט מקנאת שהיא השותפה שלי ולא את!". ג'ינה נשברה, והחלה לצעוק "ברור שאני מקנאת!!! הרי כבר שנים אני רוצה אותך לעצמי, אם לא בתור כל דבר אחר, לפחות בתור שותף, ו... ו..." ולאד אסף אותה בזרועותיו, ליטף את כתפיה ואמר "את יודעת, בדיוק כמוני, שזה לא יכול לקרות. עניין מקצועי, את יודעת". ג'ינה הנהנה, אספה את עצמה מזרועותיו של ולאד והחלה להתרחק ממנו. רק ימים לאחר מכן עלה בדעתה, שהיא שכחה לשאול את ולאד אם אכן קיים "משהו" בינו לבין קירה. ואז, כבר לא העזה לשאול. המפתח האדום פותח את הדלת האחרונה. את זה ג'ינה זכרה מהסיור שלה באתר, לפני שנתיים וחצי. זה היה כאשר קיבלה את הקידום לדרגת מנהלת בכירה באגף הזה של התחנה. אם היא היתה ממשיכה, הקידום הבא שלה, למנהלת איזור שלם, היה מגיע תוך שנה בערך. אבל יש זמן לעבודה ויש זמן ל...דברים אחרים. עכשיו הגיע הזמן הזה. הדלת נפתחת לחדר חשוך וגדול, חדר הבקרה המרכזי. ג'ינה הדליקה את האור והחלה לבחון את הכפתורים הירוקים הרבים שבחדר: "ריאן-מילר; מישל-אניה; עובדיה-מקלין..." ושם זה היה. הכפתור עליו רשומות המילים "קירה-ולאד", הכפתור הירוק הגואל שיחסל את השותפות השנואה עליה, לפחות את החצי הראשון שלה. כמו שקרה עם דורמין. בפעם הקודמת לא גילו אותה, ואם גילו – אף אחד לא טרח לדווח. הפעם היא ידעה שיעלו על עקבותיה ויענישו אותה באשמת ניצול סמכות לרעה, או משהו כזה. היא לחצה על הכפתור, האורות התעמעמו לשבריר שניה, וחזרו לתיקנם. היא כיבתה את האור, נעלה את הדלת והלכה באיטיות בחזרה למשרדה שבמחלקה.
- אם יש כפתור לפי צוותים, כאשר היא לחצה עליו בפעם האחרונה, בשביל להרוג את השותף שלו, זה היה אמור להשביט גם אותו. בגדול, אהבתי את הסיפור ואת הרעיון ואת הסוף. שמחה לראות אותך אצלנו בפורום
