המאמר שמזכיר את לאקאן מתוך הארץ
יום שישי ט"ז בתשרי תשס"ה, 1 באוקטובר 2004 שעון ישראל: 00 16 (GMT+2) חפש באתר: מוסף הארץ << המהדורה המודפסת אורחות חיים מועקה טובה לכולם מאת נרי ליבנה איך להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את תוגת החגים איור: לירון בר-עקיבא בצהרי היום שלפני ערב ראש השנה יצאתי מקפה "ביאליק". כרגיל פגשתי בבית הקפה אנשים נחמדים וביליתי בו בוקר תל אביבי נחמד, וכשיצאתי לרחוב גם גיליתי שמזג האוויר נסבל ומבעד לאדי ההבילות אפשר להרגיש קצת ריח סתיו. גם העתיד הקרוב נראה מבטיח ולנגד עיני רוחי אף עמדו תוכניות משובבות נפש לבילוי החג במחיצת האהובים עלי בתבל, ואף על פי כן, בעודני הולכת ברחוב ביאליק היפהפה הרגשתי ש"במורד הגרון מתחלקת מועקה", כמו שכתב כל כך יפה אייל שכטר ללהקת אבטיפוס. עד שהגעתי לחלק המכוער של רחוב פינסקר כבר החליקה המועקה והגיעה עד למפתח הלב ושם, כמו מנעול-תלי במשקל של טונה, התנחלה. "אם הכל כל כך טוב", היתה שואלת אמא שלי ברגעים כאלה, "אז מה בעצם כל כך רע?" האמת, אין לי מושג. אבל זה קורה לי כל שנה בעונה הזאת, עונת החגים, שהיא גם עונת סוף שעון הקיץ ותחילת שעון החורף. מועקת החגים היא עניין מוכר וידוע, צפוי עד לזרא - ולא נמנע. פעם חשבתי שהמועקה הזאת תוקפת בעיקר אנשים שיש להם משפחות מורחבות גדולות המתיימרות, מבלי שהן כאלה באמת, להיות תומכות ומאושרות, לכאורה קבוצות תמיכה הדדיות. נחמד להסתובב בעולם מתוך הנחת עבודה שיש לנו אי שם משפחה ענקית וחמה ואפשר אפילו להתמיד במחשבה הזאת בקלות יחסית בימי חול, כל עוד אין כמעט קשרים עם המשפחה המורחבת החמה. אבל ארוחות החג המשפחתיות הן סלע המציאות שעליו מתרסקות ההנחות התיאורטיות הנחמדות האלה. בכל שנה מחדש מקננת בלבנו התקווה שהפעם יהא זה אחרת ובדרך נס נגלה שהמשפחה שלנו, אותו גוף תמנוני מלא יריבויות וטינות, היא אכן המקום שבו אוהבים אותנו ללא תנאי, גוף תומך ומקבל לפחות כמו "אלכוהוליסטים אנונימיים", או לפחות "שומרי משקל". אבל לרוב נגלה שאוהבים אותנו ללא תנאי רק בתנאי שאנחנו קצת מוכנים להעמיד פנים ובעיקר שאנחנו זוכרים לאיזה צד במשפחה נתונה נאמנותנו. מפגש משפחתי הוא בראש ובראשונה מבחן נאמנות. בשם הנאמנות הזאת להורינו שהביאו אותנו עד הלום, אנחנו לומדים כבר בגיל צעיר עד גיחוך לשתף פעולה בכל מיני שקרים, כולל כאלה הנוגעים לנו עצמנו. הצורך בשקרים הללו נובע מכך שמפגשים משפחתיים הם זירה תחרותית להפליא. הנוהג המחייב בנוגע לארוחות משפחתיות בחגים גם קובע שעל כל המשתתפים לעטות הבעות עליזות על פרצופיהם ולהימנע מריבים ומחיכוכים ומדיבורים על עניינים הטורדים אותם באמת, אחרת הם עלולים להיחשב כמי ש"הרסו את החג" לאחרים. והנה עוד בעיה: החג הוא משהו שאפשר להרוס רק לאחרים. אצלך החג הרוס מראש ממילא; כל האחרים חוץ ממך מאושרים בחגים. עצם העובדה שעכשיו חג ממלאת את לבם שמחה ועליצות ממש כאילו זה עתה נכנס חודש אדר והם מרבים בשמחה. כל האחרים חוץ ממך מסתדרים נהדר עם המשפחות שלהם. החיים של כל האחרים הם שרשרת אינסופית של הישגים, יש להם זוגיות נהדרת עם אהובים שהם בכלל לא מתביישים בהם, להיפך, ובכלל טוב להם מאוד בתוך העור של עצמם והם גם כן אוהבים נורא ארוחות חג. כלומר, לא רק שהאושר ממך והלאה; אם יש בכוחך להרגיש כה רע גם בחגים, כשכולם חוץ ממך מאושרים, סימן שמגיע לך כי בכל אשם האופי המחורבן שלך. זאת הסיבה שבשעה שהם יושבים בבגדי החג שלהם ומונים בגאווה את הישגיהם האמיתיים והמדומים אצלך בלב מתנהלת ספירה אחרת לגמרי. כשלונות או קלוריות. לוקח כמה וכמה שנים לגלות שארוחות חג משפחתיות יכולות להיות בילוי נפלא תחושת חוסר ההתאמה הזאת והצורך לשמוח בכל מחיר הם הבסיס לתחושת המועקה בחגים, כך חשבתי פעם. בעיקר שנאתי את ארוחות ראש השנה שבהן, עקב חוסר היכולת להכריע בשאלה איזה נוסח נעלה יותר, זה של יהודי ספרד כפי שנהג בו סבי מצד אמי, או זה של יהודי אשכנז שלפיו נהג אבי, נדונים היינו לערוך טקס כפול כשלסירוגין כל צד מהניצים מאריך בסלסוליו ופרשנויותיו במידת האפשר. אשכנזים מבין הקוראים אולי אינם מודעים דיים למוראות טקס ראש השנה הספרדי. מדובר קודם כל באכילת חובה של כל מיני ירקות משונים הקרויים "ברכות". כלומר יש לאכול דבר-מה ששמו בעברית או בערבית מזכיר שם פועל שאותו אפשר לשייך כברכה לנו עצמנו, או כקללה לאויבנו הרבים להפליא. כך למשל יש לאכול שעועית ירוקה המכונה "לוביה או בערבית רוביה" כדי שירבו ברכותינו, ו"דלעת או בערבית קרעה" למען יקרעו משטינינו. על הדלילות היחסית של הברכות שיש לאכול על פי המסורת האשכנזית פיצה אבי בפרשנויות ארוכות במיוחד של כל שורה ושורה מאת הפרשנים החביבים עליו. כמובן, הטקס הארוך להחריד (כשעתיים עד האוכל) היה רק בסיס לוויכוח הקבוע שעניינו באיזה מבתי הכנסת, האשכנזי או הספרדי, ניגון התפילה נאה יותר. נאמנות עד טיפת דמן האחרונה היו בנותיו של סבי נשבעות בחינניותו של בית הכנסת הספרדי, שאותו לא פקדו עשרות בשנים, ואילו אנו, ילדיו של אבא, נאלצנו מטעמים של הגינות מספרית לצדד בבית הכנסת האשכנזי. אחר כך עברו כולם גם לשלב ההדגמות. כך קרה שדווקא במשפחתנו החילונית לגמרי מצאנו עצמנו חוגגים את ערב ראש השנה באדיקות מופלגת ופעמיים ברציפות. אחר כך, במשך כמה שנים, חשבתי שהחגים ממלאים את לבי מועקה מכיוון שאני מבלה אותם בבתי אבות יחד עם אבי שאותו לא מלאני לבי להשאיר לבדו בחג. ראש השנה בבית אבות הוא עניין שאין מדכא ממנו, כשבמקום התחלה חדשה כל מה שאפשר לראות מסביב הוא רק מינים מגוונים של סוף. תמיד חשבתי שהחגים קלים יותר לדתיים משום שלהם לפחות ברור בכל רגע נתון מה עליהם לעשות ומה עליהם לומר ולמשפטים שהם אומרים יש אפילו משמעות בעיניהם. אבל כששאלתי את דינה, חברתי הדתייה הרווקה, איך עבר עליה החג בחיק משפחתה הגדולה, אמרה לי: "במועקה גדולה". גם במשפחה דתית ארוחת חג יכולה להיות סיוט גמור משום שהיא מחדדת את תחושות חוסר ההתאמה אצל מי שנתפשים על ידי בני המשפחה כחורגים מן המסלול. חריגה מן המסלול היא צרה חוצת אמונות בחגים. במשך שנים גילגלתי עם חברותי את האפשרות שהחגים היהודיים הם חלק מהמזימה הבינלאומית הידועה שמטרתה למרר את חייהם של מי שלא נישאו או שהתגרשו. אחת מהן סיפרה שמאז שהתחילה בתה לחלק את החגים בין אביה לאמה, כל חלומה הוא להישאר בבית לבד, מול הטלוויזיה, בערב החג. "אבל אין שום אפשרות להישאר בארץ הזאת לבד בחג. אם את כבר מצליחה להתחמק מהמשפחה שלך, כולם מתחילים לדאוג לך ולשאול אותך איפה את בחג ולרחם עלייך ולהלחיץ אותך עד כדי כך שבסופו של דבר את מוצאת את עצמך מבלה את החג בחיק משפחה מטורללת עוד הרבה יותר מהמשפחה שלך, אז מה הרווחת?" בקיצור, לקח לי כמה וכמה שנים, רוב חיי למעשה, עד שעליתי על התגלית שארוחות חג משפחתיות יכולות להיות בילוי נפלא כשמדובר במשפחה הנכונה, כלומר המשפחה שבניתי לעצמי, ובפרט כשמנטרלים אותן מסממנים דתיים מיותרים. כבר כמה שנים שארוחות ראש השנה כשאני מוקפת בילדי ולעתים גם בכמה ילדים של אחרים הן עונג צרוף בשבילי. האוכל טעים, החברה משובחת, השיחה נעימה ביותר ואף אחד לא שר. כך היה בסופו של דבר גם באינספור הארוחות המשותפות שאכלתי עם ילדי במשך החג השנה, וכך גם חשבתי שיהיה כשהלכתי ברחוב פינסקר ועל מפתח הלב שלי מכביד משקל של עדר פילים.
יום שישי ט"ז בתשרי תשס"ה, 1 באוקטובר 2004 שעון ישראל: 00 16 (GMT+2) חפש באתר: מוסף הארץ << המהדורה המודפסת אורחות חיים מועקה טובה לכולם מאת נרי ליבנה איך להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את תוגת החגים איור: לירון בר-עקיבא בצהרי היום שלפני ערב ראש השנה יצאתי מקפה "ביאליק". כרגיל פגשתי בבית הקפה אנשים נחמדים וביליתי בו בוקר תל אביבי נחמד, וכשיצאתי לרחוב גם גיליתי שמזג האוויר נסבל ומבעד לאדי ההבילות אפשר להרגיש קצת ריח סתיו. גם העתיד הקרוב נראה מבטיח ולנגד עיני רוחי אף עמדו תוכניות משובבות נפש לבילוי החג במחיצת האהובים עלי בתבל, ואף על פי כן, בעודני הולכת ברחוב ביאליק היפהפה הרגשתי ש"במורד הגרון מתחלקת מועקה", כמו שכתב כל כך יפה אייל שכטר ללהקת אבטיפוס. עד שהגעתי לחלק המכוער של רחוב פינסקר כבר החליקה המועקה והגיעה עד למפתח הלב ושם, כמו מנעול-תלי במשקל של טונה, התנחלה. "אם הכל כל כך טוב", היתה שואלת אמא שלי ברגעים כאלה, "אז מה בעצם כל כך רע?" האמת, אין לי מושג. אבל זה קורה לי כל שנה בעונה הזאת, עונת החגים, שהיא גם עונת סוף שעון הקיץ ותחילת שעון החורף. מועקת החגים היא עניין מוכר וידוע, צפוי עד לזרא - ולא נמנע. פעם חשבתי שהמועקה הזאת תוקפת בעיקר אנשים שיש להם משפחות מורחבות גדולות המתיימרות, מבלי שהן כאלה באמת, להיות תומכות ומאושרות, לכאורה קבוצות תמיכה הדדיות. נחמד להסתובב בעולם מתוך הנחת עבודה שיש לנו אי שם משפחה ענקית וחמה ואפשר אפילו להתמיד במחשבה הזאת בקלות יחסית בימי חול, כל עוד אין כמעט קשרים עם המשפחה המורחבת החמה. אבל ארוחות החג המשפחתיות הן סלע המציאות שעליו מתרסקות ההנחות התיאורטיות הנחמדות האלה. בכל שנה מחדש מקננת בלבנו התקווה שהפעם יהא זה אחרת ובדרך נס נגלה שהמשפחה שלנו, אותו גוף תמנוני מלא יריבויות וטינות, היא אכן המקום שבו אוהבים אותנו ללא תנאי, גוף תומך ומקבל לפחות כמו "אלכוהוליסטים אנונימיים", או לפחות "שומרי משקל". אבל לרוב נגלה שאוהבים אותנו ללא תנאי רק בתנאי שאנחנו קצת מוכנים להעמיד פנים ובעיקר שאנחנו זוכרים לאיזה צד במשפחה נתונה נאמנותנו. מפגש משפחתי הוא בראש ובראשונה מבחן נאמנות. בשם הנאמנות הזאת להורינו שהביאו אותנו עד הלום, אנחנו לומדים כבר בגיל צעיר עד גיחוך לשתף פעולה בכל מיני שקרים, כולל כאלה הנוגעים לנו עצמנו. הצורך בשקרים הללו נובע מכך שמפגשים משפחתיים הם זירה תחרותית להפליא. הנוהג המחייב בנוגע לארוחות משפחתיות בחגים גם קובע שעל כל המשתתפים לעטות הבעות עליזות על פרצופיהם ולהימנע מריבים ומחיכוכים ומדיבורים על עניינים הטורדים אותם באמת, אחרת הם עלולים להיחשב כמי ש"הרסו את החג" לאחרים. והנה עוד בעיה: החג הוא משהו שאפשר להרוס רק לאחרים. אצלך החג הרוס מראש ממילא; כל האחרים חוץ ממך מאושרים בחגים. עצם העובדה שעכשיו חג ממלאת את לבם שמחה ועליצות ממש כאילו זה עתה נכנס חודש אדר והם מרבים בשמחה. כל האחרים חוץ ממך מסתדרים נהדר עם המשפחות שלהם. החיים של כל האחרים הם שרשרת אינסופית של הישגים, יש להם זוגיות נהדרת עם אהובים שהם בכלל לא מתביישים בהם, להיפך, ובכלל טוב להם מאוד בתוך העור של עצמם והם גם כן אוהבים נורא ארוחות חג. כלומר, לא רק שהאושר ממך והלאה; אם יש בכוחך להרגיש כה רע גם בחגים, כשכולם חוץ ממך מאושרים, סימן שמגיע לך כי בכל אשם האופי המחורבן שלך. זאת הסיבה שבשעה שהם יושבים בבגדי החג שלהם ומונים בגאווה את הישגיהם האמיתיים והמדומים אצלך בלב מתנהלת ספירה אחרת לגמרי. כשלונות או קלוריות. לוקח כמה וכמה שנים לגלות שארוחות חג משפחתיות יכולות להיות בילוי נפלא תחושת חוסר ההתאמה הזאת והצורך לשמוח בכל מחיר הם הבסיס לתחושת המועקה בחגים, כך חשבתי פעם. בעיקר שנאתי את ארוחות ראש השנה שבהן, עקב חוסר היכולת להכריע בשאלה איזה נוסח נעלה יותר, זה של יהודי ספרד כפי שנהג בו סבי מצד אמי, או זה של יהודי אשכנז שלפיו נהג אבי, נדונים היינו לערוך טקס כפול כשלסירוגין כל צד מהניצים מאריך בסלסוליו ופרשנויותיו במידת האפשר. אשכנזים מבין הקוראים אולי אינם מודעים דיים למוראות טקס ראש השנה הספרדי. מדובר קודם כל באכילת חובה של כל מיני ירקות משונים הקרויים "ברכות". כלומר יש לאכול דבר-מה ששמו בעברית או בערבית מזכיר שם פועל שאותו אפשר לשייך כברכה לנו עצמנו, או כקללה לאויבנו הרבים להפליא. כך למשל יש לאכול שעועית ירוקה המכונה "לוביה או בערבית רוביה" כדי שירבו ברכותינו, ו"דלעת או בערבית קרעה" למען יקרעו משטינינו. על הדלילות היחסית של הברכות שיש לאכול על פי המסורת האשכנזית פיצה אבי בפרשנויות ארוכות במיוחד של כל שורה ושורה מאת הפרשנים החביבים עליו. כמובן, הטקס הארוך להחריד (כשעתיים עד האוכל) היה רק בסיס לוויכוח הקבוע שעניינו באיזה מבתי הכנסת, האשכנזי או הספרדי, ניגון התפילה נאה יותר. נאמנות עד טיפת דמן האחרונה היו בנותיו של סבי נשבעות בחינניותו של בית הכנסת הספרדי, שאותו לא פקדו עשרות בשנים, ואילו אנו, ילדיו של אבא, נאלצנו מטעמים של הגינות מספרית לצדד בבית הכנסת האשכנזי. אחר כך עברו כולם גם לשלב ההדגמות. כך קרה שדווקא במשפחתנו החילונית לגמרי מצאנו עצמנו חוגגים את ערב ראש השנה באדיקות מופלגת ופעמיים ברציפות. אחר כך, במשך כמה שנים, חשבתי שהחגים ממלאים את לבי מועקה מכיוון שאני מבלה אותם בבתי אבות יחד עם אבי שאותו לא מלאני לבי להשאיר לבדו בחג. ראש השנה בבית אבות הוא עניין שאין מדכא ממנו, כשבמקום התחלה חדשה כל מה שאפשר לראות מסביב הוא רק מינים מגוונים של סוף. תמיד חשבתי שהחגים קלים יותר לדתיים משום שלהם לפחות ברור בכל רגע נתון מה עליהם לעשות ומה עליהם לומר ולמשפטים שהם אומרים יש אפילו משמעות בעיניהם. אבל כששאלתי את דינה, חברתי הדתייה הרווקה, איך עבר עליה החג בחיק משפחתה הגדולה, אמרה לי: "במועקה גדולה". גם במשפחה דתית ארוחת חג יכולה להיות סיוט גמור משום שהיא מחדדת את תחושות חוסר ההתאמה אצל מי שנתפשים על ידי בני המשפחה כחורגים מן המסלול. חריגה מן המסלול היא צרה חוצת אמונות בחגים. במשך שנים גילגלתי עם חברותי את האפשרות שהחגים היהודיים הם חלק מהמזימה הבינלאומית הידועה שמטרתה למרר את חייהם של מי שלא נישאו או שהתגרשו. אחת מהן סיפרה שמאז שהתחילה בתה לחלק את החגים בין אביה לאמה, כל חלומה הוא להישאר בבית לבד, מול הטלוויזיה, בערב החג. "אבל אין שום אפשרות להישאר בארץ הזאת לבד בחג. אם את כבר מצליחה להתחמק מהמשפחה שלך, כולם מתחילים לדאוג לך ולשאול אותך איפה את בחג ולרחם עלייך ולהלחיץ אותך עד כדי כך שבסופו של דבר את מוצאת את עצמך מבלה את החג בחיק משפחה מטורללת עוד הרבה יותר מהמשפחה שלך, אז מה הרווחת?" בקיצור, לקח לי כמה וכמה שנים, רוב חיי למעשה, עד שעליתי על התגלית שארוחות חג משפחתיות יכולות להיות בילוי נפלא כשמדובר במשפחה הנכונה, כלומר המשפחה שבניתי לעצמי, ובפרט כשמנטרלים אותן מסממנים דתיים מיותרים. כבר כמה שנים שארוחות ראש השנה כשאני מוקפת בילדי ולעתים גם בכמה ילדים של אחרים הן עונג צרוף בשבילי. האוכל טעים, החברה משובחת, השיחה נעימה ביותר ואף אחד לא שר. כך היה בסופו של דבר גם באינספור הארוחות המשותפות שאכלתי עם ילדי במשך החג השנה, וכך גם חשבתי שיהיה כשהלכתי ברחוב פינסקר ועל מפתח הלב שלי מכביד משקל של עדר פילים.
