"המגפה הרגשית" ודרכים להתמודדות עמה

[גילת אפרים]

"המגפה הרגשית" ודרכים להתמודדות עמה

בעשורים האחרונים הגיע הדכאון לממדי מגפה בחברה המערבית, ואנו עדים להופעתו כבר בגילאים צעירים מאד. המאמר עוסק בדרכים "להקדים תרופה למכה" באמצעות פיתוח הכישורים הרגשיים והחברתיים של ילדינו. יום נעים ושמח (-: גילת

 

[סינתטית אפריורית]

המשפחה הגרעינית.

לטעמי משהו אינו תקין או לקוי מה במשפחה הגרעינית בשני העשורים האחרונים (לפחות) . אסביר: החברה המערבית, בעשרים השנים האחרונות, מציבה לאינדיבידואל תחרות קשה בכל מה שקשור למימוש הפוטנציאל שבו (יתכן וזו ההתפתחות הטבעית מקומוניזם, מחיי חברה שבטיים-קהילתיים, כולל משטרים קהילתיים, קרי קומוניזם ועד לקפיטליזם, חיי חברה אינדיבידואלי, סוליסטי הכולל משטרים קפיטליסטים) וככה הוא נדרש ללימודים, לעבודה, לשעות עבודה מאומצות ורבות כשלעיתים (או שלא) שכרו נמדד ומשולם בהתאם לתפוקתו , בהתאם לאותו כישרון הממומש על ידו בעבודתו, מצב כזה: שקיים יחס ישיר בין השכר לתפוקת האדם, לתוצריו, יוצר מצב של עבודה "סביב השעון" העלול להנביע לחץ נפשי כבד, מתחים, ירידה במצב הבריאותי ועוד. אותו אינדיבידואל שנדרש לעמוד בסטנדרטיים חברתיים גבוהים למדיי, ההולכים וגדלים מעשור לעשור, אמור גם להקים משפחה (ברור: זה אחד מהתנאים המרכזיים, המציבים את האינדיבידואל בסטאטוס חברתי גבוה) . לטעמי , אינדיבידואל כזה נכשל בהקמת משפחה. הן כלפי בן או בת זוגו והן כלפיי ילדיו. כך שזוג הורים, ששניהם למעשה תוצר חברתי שנדרש מהם לעבוד במקומות עבודה יוקרתיים שהם סביב לשעון או לחלופין במקומות עבודה שאינם יוקרתיים ובכל זאת הם סביב לשעון ולו בגין השכר, אין להם יכולת ולא את הזמן לחנך ילדים. ילדיהם גדלים למעשה לבד וככך אין דמות מבוגר שתחנך אותם: שתדחה להם סיפוקים, שתחליש חרדות, שתחנך לערכי מוסר, הרגלים ועוד. הילד של אותו זוג אינדיבידואלים הופך להיות לבד, סוליסט המבלה שעות לבד, כמעט ללא מעשה, ללא עשייה, מה שלטעמי חוסר העשייה מביא לאותם השלכות שמנית: בעיות חברתיות, חרדה ודיכאון, עישון, אלכוהול, סמים , בעיות קשב וחשיבה, תוקפנות ועבריינות. אותן בעיות היו תמיד. אבל לטעמי, כיוון שאין סמכות הורית בבית, הן החריפו. יתרה מזה: ההורים מרגישים אשמים (ובצדק) שהם אינם נמצאים או אינם שותפים לגידול ולחינוך הילדים וחשים צורך עז להיות חברים שלהם, לא להעניש אותם, להעניק להם מעבר, לא לדחות להם סיפוקים, לפנק ובזה הם רק מעצימים את מה שהועצם ממילא. אני יודעת שהפוסט שלי בנימה קומוניסטית, אבל ככה זה יצא. יתכן ובקומוניזם היה האדרת ערכי משפחה ולא בכדי, כי משם מתחיל הכל.

 

[י ו ר ם 7]

בנימה אישית

הקומוניזם שצץ כאן האם תלוי הקשר? כלומר באיזה הקשר ? כאחד שנשוי לקיבוצניקית לשעבר ואף זכה לשחרר אותה מהברית הקיבוצניקית כמעט בהצלחה, כי עוד היום אני עמל לשחרר - אותה מהערכים הנלוזים של פעם . המשפחה היא דבר שעובר מדור לדור ואני אתן לך דוגמא מאבי זכרונו לברכה שהיה ממשפחה שלא הרימה יד על בנותיה ובניה וזה מאד משחרר מהדיכאון הקיומי כי אחרי הכל הילדים גדלים וצוברים כוח והם לפעמים זוכרים מה עשו אבותיהם שישבו בארץ ישראל הקטנה ואולי הלא מוצלחת ?!

 

[סינתטית אפריורית]

לא יודעת,

יתכן ויש קשר, אבל אין מגמתיות. באמת יצא לי פוסט עם קורטוב של קומוניזם. יש לי ביקורת צרופה על הקומוניזם ועל הקיבוצים, אבל לא ניתן לקחת את אותו רעיון מרקסיסטי (שים לב: לא קומוניסטי) שמוצא חן בעיניי. יש בכתבי מרקס ביקורת צרופה על האדם המשועבד לתוצרים שלו, על יחסי הייצור הרומסים את האדם, את האנושיות שלו, את מהותו. כשהמדינה הייתה בחיתוליה, היא התנהלה ברוח שכזו אפילו בערים: הורים היו עובדים בעבודות ממשלתיות קבועות עם תנאים סוציאלים מעולים (חופשות . כמו השיר הידוע: החופש בבית הבראה, חופשים, פנסיות מעולות, סידור לילדים לאימהות עובדות, שעות הנקה, השתתפויות כספיות ועוד), עבודה במפוצל, שנת צהריים , סבסוד בתי ספר , הפעלת חוגים לילדים כמעט בחינם, הפעלת מרכזים לילדים בחופשות בחינם, שלא יסתובבו ברחובות, החשכת העיר ב 23:00 בלילה, תוך בדיקה של אי-שוטטות ברחובות, פיזור מקומות בילוי לילדים ולנערים ועוד ועוד . את זה הייתי לוקחת , את השאר כמו שציינת או הזכרת, לא בטוחה שהייתי מאמצת.

 

[י ו ר ם 7]

מעבר לרמיסה הכאילו חיצונית מאיתנו

יש את ההתמכרויות שהרבה מאיתנו אוהבים אבל זה בא תמיד על חשבון האחר כן מה אנו עושים עם הזולת ? אפשר ללמד ולחנך לרגשות אין ספור וזה לא קשור באינטליגנציה אבל ברגע האמת לעשות את הדבר שאני רוצה שאין לו קשר לרגש, כאשר עושים דבר שלא רוצים בו הדכדוך צץ מהר מאד

 

[סינתטית אפריורית]

אריסטו

בצורה מוזרה ומרגיזה כאחד, אני חוזרת אליו שוב ושוב וכמעט כמו מנטרה של מעריצת גורו, ממליצה על : עשייה ועשייה ועוד עשייה ולמען הקהילה. לאדם יש נטייה להתמכרויות, העשייה למען תכלית ומטרה , מנתבת את ההתמכרות הזו למשהו מעבר לאגואיזם הטהור.

 

[גילת אפרים]

מסכימה עם דברייך

אחד המושגים שהומצא, כדי לחפות על תופעת 'הנפקדות ההורית' ורגשות-האשם הנובעות ממנה, הוא המושג 'זמן איכות'; דהיינו, זמן קצוב שההורים מקדישים לילדיהם במהלך היום. לא הייתי רואה מושג זה כמגוחך, לולא היה כרוך, בד בבד, בסוגיית הזמינות ההורית לילדים. אולי יהיו מי שיאשימו אותי בשמרנות מסויימת, אך אני מאמינה גדולה בכך שזמינות הורית חשובה עד מאד להתפתחות רגשית ופסיכולוגית תקינה של הילדים (אגב, עניין זה נתמך גם על-ידי מחקרים שונים). עצם המצאות ההורים בבית עם ילדיהם מאפשרת לילדים את הביטחון לדעת שהוריהם זמינים להם- כדי לשוחח עמם, לשתף אותם, להרגיש את הביטחון שבמחיצתם ואפילו סתם-כך לבוא אליהם כדי לקבל חיבוק ונשיקה... כאשר שני ההורים מגיעים הביתה בשעה מאוחרת מיום עבודה, כשהם עייפים ויגעים, לא פלא שאותו 'זמן איכות' הופך להיות הזמן היחיד המוקדש לילדים- ואולי יותר לשם עשיית פעילות משותפת כלשהי, מהנה ומוגדרת מראש (דבר החשוב לכשעצמו), מאשר באמת להיות אתם ובשבילם. מן איכות אמיתי כרוך, בין היתר, גם בזמינות רבה יותר. גורמים נוספים שאפשר למנות, כתורמים להיווצרותה של אותה המגיפה הרגשית, הם: היעדר משמעות קיומית (לאו דווקא דבר-מה גדול ונשגב). עליה בתחושת הבדידות החברתית, בשל ירידה באינטראקציה חברתית 'אמיתית'- עם ההתרחבות בהיקף השימוש ב'מְפצים' טכנולוגיים למיניהם. היעדר המסגרת החמה, התומכת והמקנה ביטחון, של המשפחה המורחבת. ועוד.

 

[טריפל ח]

re

את צודקת,שינוי צורת המחיה שלנו,הדרך בה אני מרוויחים את לחמנו לצערי מונעת מאיתנו לחיות את "החיים" האמיתיים,אולי אני תמימה אבל כשהיינו פחות מתקדמים,פחות תחרותיים,יותר קשובים לאינסטקטיים הבסיסיים שלנו,חיינו היו ייצריים,אכלנו שתינו,אהבנו,הכלנו אחד את השני,ההתפתחות שמוח האדם עשה מבחינה טכנולוגית עדיין לא תואמת את ההתפתחות הקוגניטיבית הריגשית,וכאן אנו נופלים כמו זבובים למלכודת התוויות. היום אנו קמים כל בוקר לשרוד עוד יום,במקום לחיות אותו במלואו. אולי הפשוט קוסם לי כי שם אין כל כך הרבה קשיים חומריים ומכאן שחיי הרגש שלווים יותר.