המדקר שלי העליב אותי
אמר שאני לא מספיק שמחה
התחלתי ללכת למדק לפני חודש. אנחנו כאמור היינו כבר בחודש ה-11 לניסיונות, ולא בטוחה לגמרי אם אני מאמינה בדיקור, אבל הלכתי, כי לפחות שזה יעזור לי להירגע.
לא בטוחה שהיה לנו כזה קליק, אבל הרגשתי ממש טוב אחרי הטיפול אז המשכתי.
נכנסתי להריון באותו חודש, וביום ראשון היה לי טיפול, סיפרתי לו, ואמרתי לו את החששות שלי, ושאני מתרגשת ושמחה אבל עוצרת את עצמי ואומרת שאני לא יכולה להתעלם לחלוטין מזה ששום דבר עוד לא וודאי. שלא צריך להיות כאלה שאננים. שלדעתי, אלו רגשות מובנים לחלוטין.
המשכנו את הטיפול, בלה בלה, פה מחט, שם מחט, ואז הוא אמר שהוא מוטרד מזה שאני לא שמחה יותר. שאני צריכה להיות בעננים או משהו כזה.
מפה לשם התחלתי ממש לבכות. לא כי העליב אותי, אלא כי אני באמת באמת פוחדת. אני לא מסוגלת לעבור את זה שוב. לא יכלתי להגיד לו- "טוב, זה משהו שאתה לא עברת אז אתה לא יכול להבין", כי תכלס, באמת זר לא יבין זאת. עם מה שעברתי מותר לי לא לשמוח בחוץ אלא רק בלב, מותר לי לחשוש ולהיות זהירה עם השמחה. מותר לי להיות חרדתית ומצד שני מותר לי גם לעשות דברים מפגרים כמו שאני מאמינה שהסיבה שההריון הקודם הצליח זה כי נכנסתי לאמבטיה כל יום מצד ימין וחלא שלמאל, ולכן אני חייבת לעשות את זה גם עכשיו. מותר לי כי אני פוחדת. וכי אני רוצה את ההריון הזה יותר מכל דבר אחר.
כמובן שלא אמרתי כל מה שרשמתי, רק בכיתי ואמרתי לו שאני באמת באמת שמחה (ווואלה, זה בסדר גם אם אני לא)
והוא אמר שהחששות שלי לא טובות לי. אני יודעת שאם אני לא אשמוח, זה לא מה שיגרום להפלה. אני יודעת שזה לא קשור אלי.
אני מאמינה שאם משהו השתבש אצל העובר בחלוקת התאים זה כבר קרה, ואי אפשר למנוע. והוא לא ממש אהב את הגישה הזאת. הרגשתי פתאום שאנחנו הולכים נורא ראש בראש.
זה גם הפעם הראשונה מאז שגיליתי על ההריון שאני בוכה מתוך פחד, שגם סיפרתי למישהו (לא סיפרנו להורים או לאף אחד אחר) וגם לספר למישהו פתאום גורם לזה באמת להיות אמיתי יותר, כי עוד לא ראינו דופק. וזה מפחיד.
הרגשות שלי לגיטימיות? זה לא כאילו שאני יכולה לשנות אותם ביום אחד. אני יודעת שצריך לחשוב חיובי, ואני משתדלת ומאמינה שבאמת זה יסתיים בתינוק מתוק אבל זה קשה להתעלם ממה שכול, ומה שבעבר כבר השתבש. שעד שהתינוק לא בידיים שלי בעוד 9 חודשים שום דבר לא בטוח.
התחלתי ללכת למדק לפני חודש. אנחנו כאמור היינו כבר בחודש ה-11 לניסיונות, ולא בטוחה לגמרי אם אני מאמינה בדיקור, אבל הלכתי, כי לפחות שזה יעזור לי להירגע.
לא בטוחה שהיה לנו כזה קליק, אבל הרגשתי ממש טוב אחרי הטיפול אז המשכתי.
נכנסתי להריון באותו חודש, וביום ראשון היה לי טיפול, סיפרתי לו, ואמרתי לו את החששות שלי, ושאני מתרגשת ושמחה אבל עוצרת את עצמי ואומרת שאני לא יכולה להתעלם לחלוטין מזה ששום דבר עוד לא וודאי. שלא צריך להיות כאלה שאננים. שלדעתי, אלו רגשות מובנים לחלוטין.
המשכנו את הטיפול, בלה בלה, פה מחט, שם מחט, ואז הוא אמר שהוא מוטרד מזה שאני לא שמחה יותר. שאני צריכה להיות בעננים או משהו כזה.
מפה לשם התחלתי ממש לבכות. לא כי העליב אותי, אלא כי אני באמת באמת פוחדת. אני לא מסוגלת לעבור את זה שוב. לא יכלתי להגיד לו- "טוב, זה משהו שאתה לא עברת אז אתה לא יכול להבין", כי תכלס, באמת זר לא יבין זאת. עם מה שעברתי מותר לי לא לשמוח בחוץ אלא רק בלב, מותר לי לחשוש ולהיות זהירה עם השמחה. מותר לי להיות חרדתית ומצד שני מותר לי גם לעשות דברים מפגרים כמו שאני מאמינה שהסיבה שההריון הקודם הצליח זה כי נכנסתי לאמבטיה כל יום מצד ימין וחלא שלמאל, ולכן אני חייבת לעשות את זה גם עכשיו. מותר לי כי אני פוחדת. וכי אני רוצה את ההריון הזה יותר מכל דבר אחר.
כמובן שלא אמרתי כל מה שרשמתי, רק בכיתי ואמרתי לו שאני באמת באמת שמחה (ווואלה, זה בסדר גם אם אני לא)
והוא אמר שהחששות שלי לא טובות לי. אני יודעת שאם אני לא אשמוח, זה לא מה שיגרום להפלה. אני יודעת שזה לא קשור אלי.
אני מאמינה שאם משהו השתבש אצל העובר בחלוקת התאים זה כבר קרה, ואי אפשר למנוע. והוא לא ממש אהב את הגישה הזאת. הרגשתי פתאום שאנחנו הולכים נורא ראש בראש.
זה גם הפעם הראשונה מאז שגיליתי על ההריון שאני בוכה מתוך פחד, שגם סיפרתי למישהו (לא סיפרנו להורים או לאף אחד אחר) וגם לספר למישהו פתאום גורם לזה באמת להיות אמיתי יותר, כי עוד לא ראינו דופק. וזה מפחיד.
הרגשות שלי לגיטימיות? זה לא כאילו שאני יכולה לשנות אותם ביום אחד. אני יודעת שצריך לחשוב חיובי, ואני משתדלת ומאמינה שבאמת זה יסתיים בתינוק מתוק אבל זה קשה להתעלם ממה שכול, ומה שבעבר כבר השתבש. שעד שהתינוק לא בידיים שלי בעוד 9 חודשים שום דבר לא בטוח.
