המואי תאי - מאמר../images/Emo63.gif
המואי תאי – מאמר מורשת אומנות בת 2000 שנה זו חיה בליבם של בני העם התאי. ביקור אחד בתיאלנד יוכיח זאת. בכל רחוב אפשר לראות ילדים מתרגלים את יסודות האמנות הסיאמית העתיקה הזאת. מקורותיו המוקדמים של המואי תאי ממלכת סיאם העתיקה, כפי שנקראה פעם תאילנד, סבלה מימים קדומים משכנותיה. המדינה ממוקמת בחצי האי הדרומי של אסיה, בורמה שוכנת במערבה, לאוס בצפון ובמזרח, קמבודיה בדרום-מזרח, ומפרץ סיאם ומאלזיה בדרום. אך למרות זאת עמדה "ארץ האנשים החופשיים" בפני כל הניסיונות לכבוש אותה. הסיבה לכך ודאי טמונה ברוח הלחימה האמיצה של העם. הטכניקות של המואי תאי היו חלק בלתי נפרד מתכנית האימונים הצבאית, שהושפעה מאוד משיטות הלחימה הסיניות. מאוחר יותר עברו האימונים שינויים ניכרים, טכניקות חדשות התפתחו תוך התנערות משיטות איגרוף סיניות שהיו מקובלות בעבר. כיוון שהעם הסיאמי ניחן ברוח מלחמתית מטבעו, למדו פשוטי העם את שיטות הלחימה הבלתי חמושות של הצבא ופיתחו ספורט שעדיין שמר על המכות הקטלניות שבשיטה. כישורים נוספים פותחו בתקופת שלטונו של המלך פרה צ'או סואה, שהיה מוכר בשם מלך נמר. בכל כפר נערכו תחרויות נושאות פרסים. צעירים וזקנים, עשרים ועניים, כולם לקחו חלק בהן. המלך עצמו היה מתאגרף מוכשר ביותר וסיפרו שנהג להתאמן עם חייליו במשך שש שעות ביום. הוא עזב לעיתים קרובות את הארמון מחופש לאיכר נודד והשתתף בתחרויות איגרוף בהן הצליח תמיד להביס את האלופים המקומיים. המלך בילה שעות בארמונות בשיפור טכניקות מסויימות, אותן היה מנסה מאוחר יותר בתחרויות מקומיות. הטכניקות שלו היו מוצלחות עד כדי כך שאפילו היום משתמשים בהן והן מוכרות כסגנון מלך נמר. הלוחם הגדול מכולם במשך מאות בשנים הפכו לוחמי המואי תאי הגדולים לאגדתיים. סיפורים על הקרבות וההרפתקאות שלהם עבור מפה לאוזן בכל כפר וכפר. המפורסם ביותר מבין כל הלוחמים הסיאמים היה אולי נאי חאנום דטום. הוא היה אתלט מעולה ואדם חזק ואמיץ שהחזיק בתואר הלוחם הטוב ביותר בסיאם. באחת המלחמות הרבות בהן נלחמה סיאם בשכנתה בורמה, נשבה נאי חאנום דאום בידי החיילים הבורמזים. הם שמעו על כישורי הלחימה המפורסמים שלו והחליטו להעמיד אותו לקרב נגד 12 לוחמי הבאנדו הגדולים ביותר בבורמה (באנדו היא אמנות הלחימה של בורמה הדומה לאיגרוף התאי) . אם יוכל להביס את כל ה-12 ישוחרר נאי חאנום דטום בשביו. האיצטדיון היה מלא מפה לפה באלפי צופים ונאי חאנום דטום התכונן לקרב בידים ריקות מול עלית הלוחמים הבורמזים. אחד אחד תקפו אותו, כולם במטרה להרוג אותו ולהפוך לגיבורים בעצמם על שהצליחו להביס את אמן הלחימה הגדול ביותר של סיאם. כל לוחם הציג את כישורי הלחימה שלו נגד נאי חאנום דטום הגדול נהרג מיד במכות בזק של המרפק ובחבטות רצחניות של הברך. לקראת הערב הצליח האלוף הסיאמי הדגול להרוג תשעה מיריביו. הצופים שעודדו את בני עמם, החלו לפתע לעודד את הלוחם הנפלא מסיאם. הם היו מלאי הערצה לשביו שנלחם והרג תשעה אנשים מבלי לנוח ובלי להפצע. בסוף היום היו מוטליות על עפר האיצטדיון 12 גופות, ונאי חאנום דטום הגדול עמד זקוף ובלתי מנוצח. מלך בורמה נאלץ לשחרר אותו. כיום, מאות רבות לאחר מאורע זה, מקדישים המתאגרפים התאילנדים תחרות אחת בשנה לזכרו של נאי חאנום דטום. בשנת 1930 עבר המואי תאי שינוי מהותי. מספר כללים ותקנות נקבעו, כולל לבישת כפפות אגרוף ומגיני מפשעה. כמו כן חולקו התחריות על פי משקל. עד אותה שנה הכל היה מותר בזירת האגרוף. אחד התכסיסים האהובים על המתאגרפים היה חבישת היד בחוט קנבס בצורת כפפה. "כפפה" זו הוטבלה בדבק וגולגלה בזכוכית מרוסקת עד דק. התוצאות של תוספת זו בזירה היו דרמתיות. מוות בזירה המרפק והברך הם כנראה הנשק הקטלני ביותר של המתאגרף התאי. רוב מקרי המוות בזירה במשך הקרבות קרו בגלל חבטות בלתי מבוקרות אל הראש, במיוחד אל הרקה. חבטות ברך אל המפשעה הותירו מתאגרפים רבים עם אשכים מעוכים. מואי תאי היתה מוכרת כאמנות לחימה קשוחה ביותר. כדי להשרד היה הלוחם להיות זריז וחזק מיריבו. אפילו בכפרים הקטנים בהרים היו מקרי מוות בזירה תופעה שכיחה למדי עד למלחמת העולם השנייה, אך הכללים החדשים שמו קץ למוות בזירה.
המואי תאי – מאמר מורשת אומנות בת 2000 שנה זו חיה בליבם של בני העם התאי. ביקור אחד בתיאלנד יוכיח זאת. בכל רחוב אפשר לראות ילדים מתרגלים את יסודות האמנות הסיאמית העתיקה הזאת. מקורותיו המוקדמים של המואי תאי ממלכת סיאם העתיקה, כפי שנקראה פעם תאילנד, סבלה מימים קדומים משכנותיה. המדינה ממוקמת בחצי האי הדרומי של אסיה, בורמה שוכנת במערבה, לאוס בצפון ובמזרח, קמבודיה בדרום-מזרח, ומפרץ סיאם ומאלזיה בדרום. אך למרות זאת עמדה "ארץ האנשים החופשיים" בפני כל הניסיונות לכבוש אותה. הסיבה לכך ודאי טמונה ברוח הלחימה האמיצה של העם. הטכניקות של המואי תאי היו חלק בלתי נפרד מתכנית האימונים הצבאית, שהושפעה מאוד משיטות הלחימה הסיניות. מאוחר יותר עברו האימונים שינויים ניכרים, טכניקות חדשות התפתחו תוך התנערות משיטות איגרוף סיניות שהיו מקובלות בעבר. כיוון שהעם הסיאמי ניחן ברוח מלחמתית מטבעו, למדו פשוטי העם את שיטות הלחימה הבלתי חמושות של הצבא ופיתחו ספורט שעדיין שמר על המכות הקטלניות שבשיטה. כישורים נוספים פותחו בתקופת שלטונו של המלך פרה צ'או סואה, שהיה מוכר בשם מלך נמר. בכל כפר נערכו תחרויות נושאות פרסים. צעירים וזקנים, עשרים ועניים, כולם לקחו חלק בהן. המלך עצמו היה מתאגרף מוכשר ביותר וסיפרו שנהג להתאמן עם חייליו במשך שש שעות ביום. הוא עזב לעיתים קרובות את הארמון מחופש לאיכר נודד והשתתף בתחרויות איגרוף בהן הצליח תמיד להביס את האלופים המקומיים. המלך בילה שעות בארמונות בשיפור טכניקות מסויימות, אותן היה מנסה מאוחר יותר בתחרויות מקומיות. הטכניקות שלו היו מוצלחות עד כדי כך שאפילו היום משתמשים בהן והן מוכרות כסגנון מלך נמר. הלוחם הגדול מכולם במשך מאות בשנים הפכו לוחמי המואי תאי הגדולים לאגדתיים. סיפורים על הקרבות וההרפתקאות שלהם עבור מפה לאוזן בכל כפר וכפר. המפורסם ביותר מבין כל הלוחמים הסיאמים היה אולי נאי חאנום דטום. הוא היה אתלט מעולה ואדם חזק ואמיץ שהחזיק בתואר הלוחם הטוב ביותר בסיאם. באחת המלחמות הרבות בהן נלחמה סיאם בשכנתה בורמה, נשבה נאי חאנום דאום בידי החיילים הבורמזים. הם שמעו על כישורי הלחימה המפורסמים שלו והחליטו להעמיד אותו לקרב נגד 12 לוחמי הבאנדו הגדולים ביותר בבורמה (באנדו היא אמנות הלחימה של בורמה הדומה לאיגרוף התאי) . אם יוכל להביס את כל ה-12 ישוחרר נאי חאנום דטום בשביו. האיצטדיון היה מלא מפה לפה באלפי צופים ונאי חאנום דטום התכונן לקרב בידים ריקות מול עלית הלוחמים הבורמזים. אחד אחד תקפו אותו, כולם במטרה להרוג אותו ולהפוך לגיבורים בעצמם על שהצליחו להביס את אמן הלחימה הגדול ביותר של סיאם. כל לוחם הציג את כישורי הלחימה שלו נגד נאי חאנום דטום הגדול נהרג מיד במכות בזק של המרפק ובחבטות רצחניות של הברך. לקראת הערב הצליח האלוף הסיאמי הדגול להרוג תשעה מיריביו. הצופים שעודדו את בני עמם, החלו לפתע לעודד את הלוחם הנפלא מסיאם. הם היו מלאי הערצה לשביו שנלחם והרג תשעה אנשים מבלי לנוח ובלי להפצע. בסוף היום היו מוטליות על עפר האיצטדיון 12 גופות, ונאי חאנום דטום הגדול עמד זקוף ובלתי מנוצח. מלך בורמה נאלץ לשחרר אותו. כיום, מאות רבות לאחר מאורע זה, מקדישים המתאגרפים התאילנדים תחרות אחת בשנה לזכרו של נאי חאנום דטום. בשנת 1930 עבר המואי תאי שינוי מהותי. מספר כללים ותקנות נקבעו, כולל לבישת כפפות אגרוף ומגיני מפשעה. כמו כן חולקו התחריות על פי משקל. עד אותה שנה הכל היה מותר בזירת האגרוף. אחד התכסיסים האהובים על המתאגרפים היה חבישת היד בחוט קנבס בצורת כפפה. "כפפה" זו הוטבלה בדבק וגולגלה בזכוכית מרוסקת עד דק. התוצאות של תוספת זו בזירה היו דרמתיות. מוות בזירה המרפק והברך הם כנראה הנשק הקטלני ביותר של המתאגרף התאי. רוב מקרי המוות בזירה במשך הקרבות קרו בגלל חבטות בלתי מבוקרות אל הראש, במיוחד אל הרקה. חבטות ברך אל המפשעה הותירו מתאגרפים רבים עם אשכים מעוכים. מואי תאי היתה מוכרת כאמנות לחימה קשוחה ביותר. כדי להשרד היה הלוחם להיות זריז וחזק מיריבו. אפילו בכפרים הקטנים בהרים היו מקרי מוות בזירה תופעה שכיחה למדי עד למלחמת העולם השנייה, אך הכללים החדשים שמו קץ למוות בזירה.
