המוות הוא חופשה מהחיים
רק לפני הסיפור אני רוצה לומר שאני לא מנסה להעביר כאן איזה מסר כלשהו גם אם זה נראה ככה, אולי יש כאן איזשהו מסר, ואני מקווה שגם משמעות מסוימת, אבל בכל מקרה זו לא הייתה הכוונה. בואו נבחן את המשמעויות הסותרות של החיים: 1. החיים הם חופשה מן המוות 2. החיים לא שווים שום דבר חוץ מהם עצמם 3. כל מה שתעשה בחיים ימחק ב200 שנה הקרובות 4. אף אחד לא יזכור אותך בעוד 5-6 דורות. גם לא הנינים של הנינים שלך. כמובן שנשאלת עכשיו השאלה - למה לטרוח? זו בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי ובשביל זה התכנסנו כאן היום בראש מגדל עזריאלי. לבחון את השאלה. ``אבל איתי`` קובי, אחד האופטימיסטים המעצבנים, שאל ``אנחנו באמת הולכים לקפוץ היום?`` ``תראו`` עניתי לו כשאני פונה למעשה אל כולם, סתם חיזוק קטן לאגו שלי כשאני מרגיש כמו מפקד חשוב ובעל עוצמה ``הכול פתוח``. ``אנחנו כאן בשביל לבדוק האם יש טעם לחיים האלה, כמובן שכל אחד באופן אינדיבידואלי יבדוק את השאלה הזאת עם עצמו היום, אבל עדיין אנחנו כקבוצה באנו היום בשביל לבדוק אם יש טעם ואם נראה שאין........`` אמרתי והתחלתי לחוש לחץ קטן בחזה נוכח העובדה שעוד כמה זמן אני עלול באמת למות. למות. לקפוץ מהמגדל הדפוק ולהימרח על הריצפה כשהנשמה שלי הולכת לגן עדן, גיהנום, או סתם פח הזבל של הנשמות. ``בואו נתחיל`` אמרתי ``אני רוצה שכל אחד יתן לי את הסיבה הטובה ביותר שלו למה הוא רוצה למות. כן דנה?`` ``הסיבה הטובה ביותר שלי`` דנה, הבחורה היחידה בקבוצה שבאמת היה חבל לי שהיא תמות ``היא שאני מרגישה שכל החיים שלי חוזרים על עצמם כל יום.`` ``המממ..`` אמרתי ``קיטשי מדי, עבור. אני רוצה משהו אמיתי, מקורי, משהו עם רגש!`` וחיים קפץ מייד ``הסיבות שאמרת.`` ``מה?`` שאלתי מופתע לכאורה כשאני יודע בדיוק למה הוא מתכוון אבל מנסה לעורר עניין בקרב הקבוצה. ``הסיבות שלך, הם נכונות לגמרי, כל מה שאני עושה לא שווה כלום, גם אם אני אהיה כוכב עוד 200 שנה לא יזכרו אותי, ואם אני לא מאושר ממה שאני עושה כרגע, אז למה לטרוח?`` ``ואתה בטוח שאתה רוצה למות?`` שאלתי, ``כן אני בטוח`` הוא אמר, התקרבתי אליו ושאלתי אותו ``אתה לגמרי בטוח?`` ``כן אני בטוח`` ``בטוח?`` ``אין ספק`` ``אתה מוכן לקפוץ עכשיו מהבניין?`` ``ברגע זה`` לקחתי את חיים, אחזתי בו חזק, ודחפתי אותו מהבניין בריצה כשאני בולם את עצמי שניה לפני שאני נופל כמו חיים שבינתיים הספיק להתרסק לו על הרצפה כשאי אפשר לזהות מה הפנים שלו, מה הרגליים שלו, ובכלל מה זה העיסה המדממת הזאת שעל הריצפה. ``עוד מישהו כאן בטוח לגמרי שהוא רוצה למות?`` שאלתי, והצטערתי על העובדה שזה נשמע כמו איום, כי באמת התכוונתי שמי שרוצה למות, ימות כאן ועכשיו, אף אחד לא דיבר, ``באמת, אל תתיחסו אל זה בתור איום, מישהו כאן באמת רוצה למות?`` שאלתי, ואחרי כמה שניות איציק קם. ``למה אתה רוצה למות?`` שאלתי, מקווה למצוא תשובה יותר מעניינת, ``תראה, אני כבר ניסיתי את כל הדרכים, בהתחלה, בלימודים, למדתי טוב והתקדמתי לתיכון טוב, ומשם לאוניברסיטה טובה, ושם השגתי לי תואר טוב בהנדסה. רק שנה אחרי זה גיליתי שאני בכלל שונא הנדסה, ואין לי יותר כוח ללמוד, כל השנים שלמדתי היו לחינם. אז החלטתי להיות אמן, התחלתי לצייר, אבל זה לא הביא הרבה כסף ולאחר שנתיים של תסכול שרפתי את כל הציורים שלי ביחד עם עליית הגג המסריחה שגרתי בה. ניסיתי להיות חופשי, לא להיות כבול בשום דרך. היה לי כסף שחסכתי מהעבודה וחייתי חיי בטלה מוחלטים. יצאתי, ביליתי, הייתי מסביב לעולם בשלוש שנים האחרונות, ואפילו חייתי עם מישהי בשנתיים האלה. ופתאום תפסתי, זה פשוט לא זה, שום דבר לא זה, לא העבודה, לא הלימודים, לא הבטלה, אפילו האהבה לא סיפקה אותי, אז החלטתי, זהו, גמרתי, וחשבתי שיהיה נחמד לעשות את זה עם עוד כמה חבר`ה, כמוכם.`` כמובן שלקח לי כמה שניות לעבד את מה שהוא אמר ולבסוף אמרתי לו ``אתה מוזמן לקפוץ.`` הוא הלך כמה צעדים אחורה, נשם כמה נשימות ארוכות ואמר בפשטות ``טוב, ביי`` הוא רץ הכי חזק שיכל וקפץ. כמה שניות אחרי זה הסתכלתי וראיתי שתי עיסות מדממות במרחק כמה מטרים זה מזה. 2 הלכו, 12 MORE TO GO. עכשיו שאלתי שוב, ``עוד מישהו בטוח שהוא רוצה למות?`` טל קמה, עמדה כמה שניות ואז רצה וקפצה. הרגשתי איך ככל שהזמן עובר אווירת המוות מתחילה להשתלט עלי. ``עוד מישהו?`` חיכיתי כמה שניות והמשכתי ``עכשיו. למה באתם לכאן אם אתם לא בטוחים שאתם רוצים למות?``. נטע, פרחה ממוצעת למראה עמדה ואמרה ``תראה, חשבתי, גם ככה הכול חרא בחיים, כולם מושחתים והמדינה הזאת מתדרדרת לתהום.`` ``אז למה את לא קופצת?`` שאלתי, בלבי קיוויתי מאוד שתקפוץ, משום מה שנאתי אותה מאוד, אולי בגלל הדיכאוניות בגרוש וההתחסדות שלה ``לא יודעת, בכל זאת, יש כמה דברים נחמדים שאפשר לעשות בחיים.`` הרגשתי שאני חייב שהיא תקפוץ ``אין כלום,
רק לפני הסיפור אני רוצה לומר שאני לא מנסה להעביר כאן איזה מסר כלשהו גם אם זה נראה ככה, אולי יש כאן איזשהו מסר, ואני מקווה שגם משמעות מסוימת, אבל בכל מקרה זו לא הייתה הכוונה. בואו נבחן את המשמעויות הסותרות של החיים: 1. החיים הם חופשה מן המוות 2. החיים לא שווים שום דבר חוץ מהם עצמם 3. כל מה שתעשה בחיים ימחק ב200 שנה הקרובות 4. אף אחד לא יזכור אותך בעוד 5-6 דורות. גם לא הנינים של הנינים שלך. כמובן שנשאלת עכשיו השאלה - למה לטרוח? זו בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי ובשביל זה התכנסנו כאן היום בראש מגדל עזריאלי. לבחון את השאלה. ``אבל איתי`` קובי, אחד האופטימיסטים המעצבנים, שאל ``אנחנו באמת הולכים לקפוץ היום?`` ``תראו`` עניתי לו כשאני פונה למעשה אל כולם, סתם חיזוק קטן לאגו שלי כשאני מרגיש כמו מפקד חשוב ובעל עוצמה ``הכול פתוח``. ``אנחנו כאן בשביל לבדוק האם יש טעם לחיים האלה, כמובן שכל אחד באופן אינדיבידואלי יבדוק את השאלה הזאת עם עצמו היום, אבל עדיין אנחנו כקבוצה באנו היום בשביל לבדוק אם יש טעם ואם נראה שאין........`` אמרתי והתחלתי לחוש לחץ קטן בחזה נוכח העובדה שעוד כמה זמן אני עלול באמת למות. למות. לקפוץ מהמגדל הדפוק ולהימרח על הריצפה כשהנשמה שלי הולכת לגן עדן, גיהנום, או סתם פח הזבל של הנשמות. ``בואו נתחיל`` אמרתי ``אני רוצה שכל אחד יתן לי את הסיבה הטובה ביותר שלו למה הוא רוצה למות. כן דנה?`` ``הסיבה הטובה ביותר שלי`` דנה, הבחורה היחידה בקבוצה שבאמת היה חבל לי שהיא תמות ``היא שאני מרגישה שכל החיים שלי חוזרים על עצמם כל יום.`` ``המממ..`` אמרתי ``קיטשי מדי, עבור. אני רוצה משהו אמיתי, מקורי, משהו עם רגש!`` וחיים קפץ מייד ``הסיבות שאמרת.`` ``מה?`` שאלתי מופתע לכאורה כשאני יודע בדיוק למה הוא מתכוון אבל מנסה לעורר עניין בקרב הקבוצה. ``הסיבות שלך, הם נכונות לגמרי, כל מה שאני עושה לא שווה כלום, גם אם אני אהיה כוכב עוד 200 שנה לא יזכרו אותי, ואם אני לא מאושר ממה שאני עושה כרגע, אז למה לטרוח?`` ``ואתה בטוח שאתה רוצה למות?`` שאלתי, ``כן אני בטוח`` הוא אמר, התקרבתי אליו ושאלתי אותו ``אתה לגמרי בטוח?`` ``כן אני בטוח`` ``בטוח?`` ``אין ספק`` ``אתה מוכן לקפוץ עכשיו מהבניין?`` ``ברגע זה`` לקחתי את חיים, אחזתי בו חזק, ודחפתי אותו מהבניין בריצה כשאני בולם את עצמי שניה לפני שאני נופל כמו חיים שבינתיים הספיק להתרסק לו על הרצפה כשאי אפשר לזהות מה הפנים שלו, מה הרגליים שלו, ובכלל מה זה העיסה המדממת הזאת שעל הריצפה. ``עוד מישהו כאן בטוח לגמרי שהוא רוצה למות?`` שאלתי, והצטערתי על העובדה שזה נשמע כמו איום, כי באמת התכוונתי שמי שרוצה למות, ימות כאן ועכשיו, אף אחד לא דיבר, ``באמת, אל תתיחסו אל זה בתור איום, מישהו כאן באמת רוצה למות?`` שאלתי, ואחרי כמה שניות איציק קם. ``למה אתה רוצה למות?`` שאלתי, מקווה למצוא תשובה יותר מעניינת, ``תראה, אני כבר ניסיתי את כל הדרכים, בהתחלה, בלימודים, למדתי טוב והתקדמתי לתיכון טוב, ומשם לאוניברסיטה טובה, ושם השגתי לי תואר טוב בהנדסה. רק שנה אחרי זה גיליתי שאני בכלל שונא הנדסה, ואין לי יותר כוח ללמוד, כל השנים שלמדתי היו לחינם. אז החלטתי להיות אמן, התחלתי לצייר, אבל זה לא הביא הרבה כסף ולאחר שנתיים של תסכול שרפתי את כל הציורים שלי ביחד עם עליית הגג המסריחה שגרתי בה. ניסיתי להיות חופשי, לא להיות כבול בשום דרך. היה לי כסף שחסכתי מהעבודה וחייתי חיי בטלה מוחלטים. יצאתי, ביליתי, הייתי מסביב לעולם בשלוש שנים האחרונות, ואפילו חייתי עם מישהי בשנתיים האלה. ופתאום תפסתי, זה פשוט לא זה, שום דבר לא זה, לא העבודה, לא הלימודים, לא הבטלה, אפילו האהבה לא סיפקה אותי, אז החלטתי, זהו, גמרתי, וחשבתי שיהיה נחמד לעשות את זה עם עוד כמה חבר`ה, כמוכם.`` כמובן שלקח לי כמה שניות לעבד את מה שהוא אמר ולבסוף אמרתי לו ``אתה מוזמן לקפוץ.`` הוא הלך כמה צעדים אחורה, נשם כמה נשימות ארוכות ואמר בפשטות ``טוב, ביי`` הוא רץ הכי חזק שיכל וקפץ. כמה שניות אחרי זה הסתכלתי וראיתי שתי עיסות מדממות במרחק כמה מטרים זה מזה. 2 הלכו, 12 MORE TO GO. עכשיו שאלתי שוב, ``עוד מישהו בטוח שהוא רוצה למות?`` טל קמה, עמדה כמה שניות ואז רצה וקפצה. הרגשתי איך ככל שהזמן עובר אווירת המוות מתחילה להשתלט עלי. ``עוד מישהו?`` חיכיתי כמה שניות והמשכתי ``עכשיו. למה באתם לכאן אם אתם לא בטוחים שאתם רוצים למות?``. נטע, פרחה ממוצעת למראה עמדה ואמרה ``תראה, חשבתי, גם ככה הכול חרא בחיים, כולם מושחתים והמדינה הזאת מתדרדרת לתהום.`` ``אז למה את לא קופצת?`` שאלתי, בלבי קיוויתי מאוד שתקפוץ, משום מה שנאתי אותה מאוד, אולי בגלל הדיכאוניות בגרוש וההתחסדות שלה ``לא יודעת, בכל זאת, יש כמה דברים נחמדים שאפשר לעשות בחיים.`` הרגשתי שאני חייב שהיא תקפוץ ``אין כלום,