המוות ואני
דיברתי היום עם אימא שלי. מן שיחה של בוקר. שתי כוסות תה ועוגה באמצע. והמון רגש. סיפרתי לה איך אני מרגישה ואיפה לדעתי אני עומדת. אמרתי לה, זו הרגשה מוזרה אבל עכשיו אחרי שהוא הלך לא איכפת לי למות. אני שבכל סערת ברקים לא הייתי נרדמת כי הייתי חושבת שכך נראית הפצצה אני ששמי שקיעה אדומים רומנטיים גרמו לי לחשוב על פצצה גרעינית. אני שלא ישנתי שלושה ימים כשהחלה מלחמת המפרץ בגלל הפחד למות אני לא איכפת לי למות עכשיו. מן אדישות כזו, עייפות מהחיים ומהמוות ומכל הדברים שאמורים להפחיד אותי. והיא נבהלה ופתחה במסע שיכנועים: לא כדאי לך למות יש הרבה סיבות לחיות (אני יודעת) זה לא הוגן כלפי ביתך הקטנה (אבל תמיד תהיה לה אהבה) הוא הלך ואף אחד לא יודע מה קורה שם, רוב הסיכויים שלא תיפגשו לעולם (אם אף אחד לא יודע אז אף אחד לא מוסמך להגיד לי מהם רוב הסיכויים) ומה בסך הכל אמרתי? לא, אין לי נטיה להתאבד. פשוט לא איכפת לי למות. האם זה כל כך לא מובן?!? וחשבתי שאני עושה טוב. כאילו אומרת לה תראי, אם אמות, אין צורך לבכות עליי... כי לא היה לי איכפת... אבל בצורה מוזרה כנראה עשיתי יותר גרוע. ודי הצטערתי על שדיברתי. כי לפעמים רק מי שחווה מבין. ופתאום חשבתי שאולי זה לא כל מי שחווה. אולי זה סתם משהו לא בסדר אצלי. ורציתי לשאול, האם אתם מרגישים את הרגשת העייפות הזו? את חוסר האיכפתיות לגבי גורלכם בעולם הזה? אני.
דיברתי היום עם אימא שלי. מן שיחה של בוקר. שתי כוסות תה ועוגה באמצע. והמון רגש. סיפרתי לה איך אני מרגישה ואיפה לדעתי אני עומדת. אמרתי לה, זו הרגשה מוזרה אבל עכשיו אחרי שהוא הלך לא איכפת לי למות. אני שבכל סערת ברקים לא הייתי נרדמת כי הייתי חושבת שכך נראית הפצצה אני ששמי שקיעה אדומים רומנטיים גרמו לי לחשוב על פצצה גרעינית. אני שלא ישנתי שלושה ימים כשהחלה מלחמת המפרץ בגלל הפחד למות אני לא איכפת לי למות עכשיו. מן אדישות כזו, עייפות מהחיים ומהמוות ומכל הדברים שאמורים להפחיד אותי. והיא נבהלה ופתחה במסע שיכנועים: לא כדאי לך למות יש הרבה סיבות לחיות (אני יודעת) זה לא הוגן כלפי ביתך הקטנה (אבל תמיד תהיה לה אהבה) הוא הלך ואף אחד לא יודע מה קורה שם, רוב הסיכויים שלא תיפגשו לעולם (אם אף אחד לא יודע אז אף אחד לא מוסמך להגיד לי מהם רוב הסיכויים) ומה בסך הכל אמרתי? לא, אין לי נטיה להתאבד. פשוט לא איכפת לי למות. האם זה כל כך לא מובן?!? וחשבתי שאני עושה טוב. כאילו אומרת לה תראי, אם אמות, אין צורך לבכות עליי... כי לא היה לי איכפת... אבל בצורה מוזרה כנראה עשיתי יותר גרוע. ודי הצטערתי על שדיברתי. כי לפעמים רק מי שחווה מבין. ופתאום חשבתי שאולי זה לא כל מי שחווה. אולי זה סתם משהו לא בסדר אצלי. ורציתי לשאול, האם אתם מרגישים את הרגשת העייפות הזו? את חוסר האיכפתיות לגבי גורלכם בעולם הזה? אני.
