המוח שלי נטרף.

[9צב]

המוח שלי נטרף.

אני מרגיש שהוא אוכל את עצמו.
ודמעות כבר אין לי לסופ"ש הבודד הזה.

לבד, פשוט לבד.
ניתקתי כבר קשר עם כולם ועוד אחד ניתק איתי קשר כבר ואני מבין למה כי חרדה חברתית גורמת לי תמיד להישאר בבית ואני לא ממש יוצא
אז איך אפשר בכלל להיות חבר של מישהו כזה
ואתמול קיבלתי כול מיני מכתבים ממס הכנסה וביטוח לאומי וכ'ו ובגלל הקשיים שלי אני לא מסוגל להבין שום דבר ממה שכתוב שם בשפה "גבוהה", של בירוקרטיה.
אני פשוט שונא את עצמי על כול הקשיים האלה
בא לי לקרוע מעצמי את הנשמה ולהחליף גוף ולהחליף מוח לכאלה שיעבדו כמו שצריך ולצאת מכול החרא הזה
למה אין ספר הוראות לחיים האלה??? למה אין ספר הוראות על איך לעשות חברים??
פעם כשהייתי ילד עצוב ומתבודד לפני שקראו לזה בשם דיכאון אצלי הייתי מגעיל לאחותי הגדולה ששאלה מה קרה וכ'ו (כי אני שונא ששואלים, שונא אנשים) אז צעקתי עליה ונראה לי שגם זרקתי משהו, אני כבר לא זוכר
אבל אני זוכר טוב מאוד שהיא אמרה (והיא הייתה 16 או משהו, אני 9-10) שאם אני אמשיך ככה אז לעד אני אשאר לבד ומתבודד ולא יהיו לי חברים
הנה נבואה שמגשימה את עצמה.

 

[Lady Stark]

היי צב

אתה מתאר תחושה ידועה ומוכרת, שאין לנו כלים להתמודד עם החיים האלה וכן דבר מרגיש כמו מעמסה. אנחנו רובנו מזדהיםנומבינים.
מה שאחותך אמרה לך הוא דבר נוראי להגיד לילד. הרבה דברים שאמרו לנו בילדות מהדהדים לנו בראש וכמעט הופכים להיות חלק מאיתנו. ממליצה לך, אם אתה עדיין לא מטופל, לפתוח את הנושאים האלו ולנסות להפריך את הדעות הקדומות שהושרשו בך.
בטח שיש סיבה להיות חבר שלך. עם או בלי חרדה חברתית. החרדה לא הופכת אותך לחבר פחות "שווה". היא רק הופכת אותך לחששן. אבל אתה אדם שלם כמו כל אחד. ותתפלא לגלות כמה אנשים מפחדים, גם אם אין להם חרדה או דיכאון. כולנו, כמין האנושי, פוחדים. אתה רק צריך לחפש את הגרעין שאיתו כן תרגיש מספיק נוח כדי להבין כמה אתה שייך.
אם כעס הוא מה שגרם לך לנתק קשרים ואלה אנשים שחבל לך לאבד, למה שלא תנסה להסביר להם מה עובר עליך?
תרגיש טוב, צב. אנחנו כאן.