המון זמן לא כתבתי כאן. ועכשיו הכל גועש ומוצף.
אני מרגישה כאילו הדברים הכי רעים והכי טובים בחיי קרו לי באותה השנה.
כמו שכבר סיפרתי שחששתי מיום ההולדת שלי {שעבר בצורה בסדר עם המשפחה, אחרי שביקשתי בלי נאומים}, עבר בצורה נהדרת עם החברים, ואז עם הבן זוג שלקח אותי ללונדון. ושם הציע לי נישואין. אנחנו ביחד כבר שבע שנים {למרות גילי הצעיר 24}, ואני כל כך מתרגשת. אבל יחד עם זה, מגיעות נפילות. ההבנה שאני מארגנת את החתונה שלי עם החבר שאמא כל כך אהבה {היא אהבה אותו בצורה מטורפת} בלעדיה.
אני מאוד מאוד אוהבת את חמותי לעתיד. מאוד. אבל היא יצור פסימיסטי שמודע להיותו פסימיסטי ואין מה לעשות. ולפעמים כשהיא הייתה מבאסת אותי על נושא כלשהו {לא בכוונה חלילה, כי כך פשוט היא רואה את העולם} אז האופטימיות הבלתי נלאת של אמא שלי שיצרה אותי הייתה מאזנת אותי. אבל עכשיו לפעמים אני מרגישה לבד. ואני בדיוק כמו אמא שלי, אני לא בטוחה אפילו אם זאת לא אני שלימדתי אותה להיות כל כך אופטימית, אבל לפעמים כבר קשה לי להחזיק את עצמי בזה. הבן זוג עוזר כמובן, כל כך המון, אבל לפעמים זה עדיין לא מספיק. אני רוצה את התמיכה שלה, את העצות שלה.
ודברים נורא טובים נראים באופק הקרוב עבורי ועבור החלום שלי {אני מנסה להוציא לאור ספר פנטזיה}, ואני מרגישה כזו מערבולת של רגשות.
ועכשיו הגעתי למצב שאני פשוט מקנאה בכל בת ואם. אם זה חברות שלי ואם זה בטלוויזיה, כמו אתמול בערב כאשר ראיתי סדרה שאני אוהבת והתחלתי לבכות כשהאמא והבת התחילו לדבר כשיצאו לארוחת ערב לבד. אני לא באמת מפנימה שיותר לא אוכל לעשות זאת עם אמא שלי. ומרוב כל הדברים האלו אני חושבת שאני פחות נחמדה מהרגלי. וזהו.
יש לי לתכנן את החתונה שלי שחלמתי עליה בלעדיה.
יש לי להגשים את החלום שלי, שהיא כל כך הייתה בטוחה בי, בלעדיה.
יש לי להמשיך בחיי בלעדיה ואני לא רוצה. כי היא הייתה אמורה להיות עוד הרבה זמן כאן.
אני מרגישה כאילו הדברים הכי רעים והכי טובים בחיי קרו לי באותה השנה.
כמו שכבר סיפרתי שחששתי מיום ההולדת שלי {שעבר בצורה בסדר עם המשפחה, אחרי שביקשתי בלי נאומים}, עבר בצורה נהדרת עם החברים, ואז עם הבן זוג שלקח אותי ללונדון. ושם הציע לי נישואין. אנחנו ביחד כבר שבע שנים {למרות גילי הצעיר 24}, ואני כל כך מתרגשת. אבל יחד עם זה, מגיעות נפילות. ההבנה שאני מארגנת את החתונה שלי עם החבר שאמא כל כך אהבה {היא אהבה אותו בצורה מטורפת} בלעדיה.
אני מאוד מאוד אוהבת את חמותי לעתיד. מאוד. אבל היא יצור פסימיסטי שמודע להיותו פסימיסטי ואין מה לעשות. ולפעמים כשהיא הייתה מבאסת אותי על נושא כלשהו {לא בכוונה חלילה, כי כך פשוט היא רואה את העולם} אז האופטימיות הבלתי נלאת של אמא שלי שיצרה אותי הייתה מאזנת אותי. אבל עכשיו לפעמים אני מרגישה לבד. ואני בדיוק כמו אמא שלי, אני לא בטוחה אפילו אם זאת לא אני שלימדתי אותה להיות כל כך אופטימית, אבל לפעמים כבר קשה לי להחזיק את עצמי בזה. הבן זוג עוזר כמובן, כל כך המון, אבל לפעמים זה עדיין לא מספיק. אני רוצה את התמיכה שלה, את העצות שלה.
ודברים נורא טובים נראים באופק הקרוב עבורי ועבור החלום שלי {אני מנסה להוציא לאור ספר פנטזיה}, ואני מרגישה כזו מערבולת של רגשות.
ועכשיו הגעתי למצב שאני פשוט מקנאה בכל בת ואם. אם זה חברות שלי ואם זה בטלוויזיה, כמו אתמול בערב כאשר ראיתי סדרה שאני אוהבת והתחלתי לבכות כשהאמא והבת התחילו לדבר כשיצאו לארוחת ערב לבד. אני לא באמת מפנימה שיותר לא אוכל לעשות זאת עם אמא שלי. ומרוב כל הדברים האלו אני חושבת שאני פחות נחמדה מהרגלי. וזהו.
יש לי לתכנן את החתונה שלי שחלמתי עליה בלעדיה.
יש לי להגשים את החלום שלי, שהיא כל כך הייתה בטוחה בי, בלעדיה.
יש לי להמשיך בחיי בלעדיה ואני לא רוצה. כי היא הייתה אמורה להיות עוד הרבה זמן כאן.
