אביב חורשי
New member
המורה והמראה-חמוטל קליגמן
המורה והמראה מאת: חמוטל קליגמן - תיכון עין גדי מי אני שואלת המורה בבוקר, בחדרה, את המראה ובערב- המראה עונה לה, בחזרה:את זו שבאה לתת מכוחך ורוחך, מבינתך, ובמיוחד מנשמתך, באורך רוח ובסבלנות אין קץ. את זו שבאה לחלוק את הידע שצברת, שבאה ללמד מתוך תוכך.את זו שהולכת בדרך אינסופית, מלאת מהמורות, בורות ופיתולים אך יש בה גם גשרים, גבוהים וחזקים והרבה הרבה אורות, להאיר את המהמורות! ואת פוסעת בה, נדקרת מדי פעם מקוצים אבל לא מוותרת, פוסעת בין הלבבות והמילים, בין מגוון תלמידים שהם כולם בני אדם: נמוכים, וגבוהים, חלשים ,וחזקים, חייכנים ועצובים, ובהם תולים בך עיניים מלאות תקווה, רוצים לדעת, רוצים להאמין בך, ובעצמם, ובמדינה. רוצים לרכוש ידע ולגדול כמו שצריך.ואת מנסה בכל כוחך לנתב בין כולם, לשמוע, להקשיב, לענות ולכתוב. לעניין לחדש ולשפר את מה שיש, בבוקר, בצהריים ובערב- מול המחשב. וכמעט הכל – על חשבונך. חשבון זמנך, חשבון ליבך, וחשבון כספך. כן, גם דפי המחשב והדיו למדפסת, והחלונות בין השיעורים בהם מצלמים ורצים ומפקססים וקוראים בספריה, ואספות ההורים והמורים וההשתלמויות וההפסקות, והטלפונים בלילות להורים ולמורות האחרות, והביביסיטר – כשאת הולכת לאספה בפעם השנייה השבוע והכנת השיעורים האינסופית והמבחנים והעדכונים באינטרנט וימי העיון והכאב הזה בבטן, שלא עובר , גם אחרי הרבה שנות הוראה, לפני השיעור. לפני שאת פותחת את דלת הכיתה. וכאב הראש שאחרי שניים ושלושה ושישה שיעורים רצופים וזה שעוד פעם לא הספקתי גם לצלם, גם לאכול וגם ללכת לשרותים.הגיע הזמן שמורה מתחיל יקבל תמיכה הגונה מהמערכת שבו הוא נמצא, ומורה ותיק יותר ירגיש שלא הוא צריך לכבד את המערכת – אלא גם היא אותו והתמיכה היא כספית ורגשית ומבנית. קחו את כל החופשים שנראים לכם כל כך קורצים, ותנו לנו תנאים בסיסיים, כדי שנוכל לעשות את מה שאנחנו יודעים להיות מורים. אז מי שלא מבין מה זה להיות מורה או מורה שיבוא לנסות. ואנחנו לא מדברים על שבועות וחודשים, שיבוא רק לשעה אחת. ויעמוד מול כיתה אחת. ואחר כך – נ ד ב ר .
המורה והמראה מאת: חמוטל קליגמן - תיכון עין גדי מי אני שואלת המורה בבוקר, בחדרה, את המראה ובערב- המראה עונה לה, בחזרה:את זו שבאה לתת מכוחך ורוחך, מבינתך, ובמיוחד מנשמתך, באורך רוח ובסבלנות אין קץ. את זו שבאה לחלוק את הידע שצברת, שבאה ללמד מתוך תוכך.את זו שהולכת בדרך אינסופית, מלאת מהמורות, בורות ופיתולים אך יש בה גם גשרים, גבוהים וחזקים והרבה הרבה אורות, להאיר את המהמורות! ואת פוסעת בה, נדקרת מדי פעם מקוצים אבל לא מוותרת, פוסעת בין הלבבות והמילים, בין מגוון תלמידים שהם כולם בני אדם: נמוכים, וגבוהים, חלשים ,וחזקים, חייכנים ועצובים, ובהם תולים בך עיניים מלאות תקווה, רוצים לדעת, רוצים להאמין בך, ובעצמם, ובמדינה. רוצים לרכוש ידע ולגדול כמו שצריך.ואת מנסה בכל כוחך לנתב בין כולם, לשמוע, להקשיב, לענות ולכתוב. לעניין לחדש ולשפר את מה שיש, בבוקר, בצהריים ובערב- מול המחשב. וכמעט הכל – על חשבונך. חשבון זמנך, חשבון ליבך, וחשבון כספך. כן, גם דפי המחשב והדיו למדפסת, והחלונות בין השיעורים בהם מצלמים ורצים ומפקססים וקוראים בספריה, ואספות ההורים והמורים וההשתלמויות וההפסקות, והטלפונים בלילות להורים ולמורות האחרות, והביביסיטר – כשאת הולכת לאספה בפעם השנייה השבוע והכנת השיעורים האינסופית והמבחנים והעדכונים באינטרנט וימי העיון והכאב הזה בבטן, שלא עובר , גם אחרי הרבה שנות הוראה, לפני השיעור. לפני שאת פותחת את דלת הכיתה. וכאב הראש שאחרי שניים ושלושה ושישה שיעורים רצופים וזה שעוד פעם לא הספקתי גם לצלם, גם לאכול וגם ללכת לשרותים.הגיע הזמן שמורה מתחיל יקבל תמיכה הגונה מהמערכת שבו הוא נמצא, ומורה ותיק יותר ירגיש שלא הוא צריך לכבד את המערכת – אלא גם היא אותו והתמיכה היא כספית ורגשית ומבנית. קחו את כל החופשים שנראים לכם כל כך קורצים, ותנו לנו תנאים בסיסיים, כדי שנוכל לעשות את מה שאנחנו יודעים להיות מורים. אז מי שלא מבין מה זה להיות מורה או מורה שיבוא לנסות. ואנחנו לא מדברים על שבועות וחודשים, שיבוא רק לשעה אחת. ויעמוד מול כיתה אחת. ואחר כך – נ ד ב ר .