המורה.
כשהייתי בן 13, פגשתי לראשונה את המורה שלי, איתו נשארתי עד שהגעתי לבגרות. הייתי ילד מוכשר שהראה את כל הסימנים הנכונים להתעסקות בכישוף. מכיוון שהגעתי ממשפחה אצילה, יכלו הורי להרשות לעצמם לשלוח אותי למורה הטוב ביותר. הם רק לא חשבו עלי, איך זה יהיה בשבילי להתבגר במשך שנים לצד מורה שהוא לא באמת בן אנוש. מכל הבריות המאכלסות את העולם, האנושיות והלא אנושיות, אין מי שישווה בכישוף לאבאנים- אותו עם מיסטי של כוהני שתיקה שהגו במיקדשים על חוכמה עתיקה ומציאויות גבוהות או על דברים שאיש מלבדם אינו יכול לתפוס במוחו. הם היו, ועדיין, גזע מתבודד ומיסתורי שנפוצו עליהם מיתוסים ואגדות לרוב, כי איש לא ידע עליהם דבר כמעט. אבל בכישוף, הם היו בכמה דרגות מעל כולם, ואליהם נשלחתי, ללמוד מהם את תורתם. אני זוכר את אותו הבוקר אליו הגעתי לראשונה לארצם ההררית והחשופה. ישבתי בעגלה, רתומה לשני סוסים, רכובה בידי סוחר, ידיד המשפחה. הוא לקח אותי מבית הורי, מהם נפרדתי לפני קצת למעלה משבוע בפרידה מרגשת שעדיין היתה טרייה אצלי בזיכרון, ותשאר חקוקה בו זמן רב. נסענו בדרכים ובלילות התאכסנו בפונדקים עד שהגענו לפאתי מולדתם של האבאנים. כשהתחילה השיירה לעלות על הרמות הסלעיות, ראיתי מרחוק את המקדשים וההיכלים המשונים אך המרשימים, חצובים בסלע על צלעות ההרים. לאחר זמן קצר הגענו לישוב אבאני שהיה למרגלות מקדשי ההר. הוא היה מורכב מאוהלים ובקתות נמוכות, ערוכים סביב כיכר למרגלות הצוק. השיירה החלה לפרוק סחורה שהייתה נחוצה לאבאנים מהעולם שבחוץ, בעוד ידידו של אבי, הוביל אותי אל מרגלות הצוק, ליד הפתח החצוב של אחד המקדשים. שם המתין לנו אבאן. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מקרוב יצור שהוא לא אנושי. הוא היה גבוה מאוד וצנום, כמעט מצומק. עורו היה לבן אפרפר ומקומט, עיניו השקועות היו שני כתמים של אפלה. גפיו היו ארוכים בקנה מידה לא אנושי, אך זכורה לי הבעתו, שאז מעט הבהילה אותי, והיום אני כה מורגל לה, עד שגם אני עוטה אותה על פרצופי לעיתים קרובות. היתה לו הבעה מאובנת, כמו של פסל מסתורי מן העבר. אי אפשר היה לדעת מה חשב או הרגיש, ונראה היה כי הוא מסתכל אל פני הנצח עצמו. הוא השפיל מבטו לעברי. "אז זה הילד". הוא לא שאל, אלא קבע עובדה. "כן." אמר המבוגר שהביא אותי, השריד האחרון לעולמי המוכר. "אקח אותו איתי." אמר בקולו הדק והמוזר שעמד בניגוד לפניו המאובנות. והסוחר פשוט הסתובב והלך לו. ומאז לא ראיתי אותו יותר. האבאן החל לצעוד לכיוון קצה הישוב בצעדים גדולים, משונים. אני נגררתי אחריו, מנסה להדביק אותו, לא לאבד את היצור הזר הזה בהמון הלא מוכר. כשעברנו את שורת האוהלים האחרונה, חיכתה לנו בהמת רכיבה גדולה שלא הכרתי. גדולה בהרבה משור, ושעירה מאוד. האבאן נעצר לידה. "אני לוקח אותך עכשיו למקום שנהיה בו כל תחילת ההכשרה שלך" הוא דיבר במאמץ, מנסה להוציא מגרונו את הצלילים האנושיים שהיו זרים לו. "זה לא כאן, באבאנאסית'יה כי אתה עדיין עוד לא מוכן לשהות בארץ הזאת. עלה מאחורי ואל תשאל שאלות. אני יודע שבעניכם הכרות היא חלק מכללי הטקס, אז שמי נירצ'ייק." "אני אדמונד" אמרתי בבישנות. "זה לא משנה, אולי עוד נעניק לך שם אחר" עליתי על הבהמה המפחידה מאחוריו, בלי שום עזרה מצידו, נסער לנוכח המחשבה שהוא יחליף לי את השם. יתן לי אולי שם אבאני נוכרי. הבהמה, שעם הזמן למדתי שהיא סלייטרה, דהרה במהירות מפתיעה על האדמה הצחיחה. הרכיבה היתה מתישה ובלי הפסקות. כל אותו זמן האבאן שתק. לקראת אחר הצהריים, לאחר שירדנו מהרמות ועזבנו את ארץ האבאנים, הגענו לעמק ירוק, מונח בין גבעות. הבהמה עצרה ליד ביקתת אבן מוצקה. "קשור אותה היטב לגדר ובוא איתי" הוא הוא רמז על הביקתה. כך החלה תקופת ההכשרה שלי אצל המורה, שתמשך בשנים הבאות. הוא לא ריחם עלי לרגע. תמיד חשבתי שאבאנים הם רגועים ושתקנים, טיפוסים מסטיים. אבל גיליתי שהם בעצם רגישים וחמי מזג. הוא הטיל עלי מיד משימות ומטלות שהיו כרוכים בעבודה קשה ולא היה להם שום קשר נראה לעין לכישוף. "כישוף", הוא היה מטיף לי בחוסר סבלנות, "הוא לעשות את מה שאתה עושה בצורה מושלמת כל כך, עד כי המעשה חורג מכל החוקים והמגבלות של המציאות. לפני שתוכל להתחיל לשנות אותה, אתה צריך ללמוד את המציאות, את הטבע, ואת המעשים שלך. אז עשה את עבודתך בצורה מושלמת יותר." ואז הוא היה מטיל עלי משימות נוספות. כל אותה תקופה הייתי צריך ללמוד לנקות, לבשל, לחרוש, לזרוע, לקצור, לחטוב, לחפור, לבנות ואפילו להילחם. "אתה חשבת שתלמד אצל אבאן והוא יעשה ממך כוהן, ילמד אותך להגות ולנדוד בתודעה כמו שהיה מלמד פרח כהונה מבין האבאנים? הו לא. אתה בן אנוש, לא אבאן ואני יודע טוב מאוד איך ללמד בני אנוש. אתה לא הראשון שלמדתי, תמיד מביאים אלי את כל בני האנוש כי אני יודע איך להגיע אליכם. אתם לא תלמדו מלשבת במקדש ולהמהם כל היום, הו לא. אתם מגדירים את עצמכם לפי הפעולות שלכם. הקשר החזק שלכם אל האדמה מתרגם אצלכם לנסיונות לכבוש אותה ולבנות עליה ולאלץ אותה לתת לכם יותר ממה שהיתה נותנת לכם מרצונה החופשי." הוא היה מעיר אותי לפני הזריחה, מאלץ אותי לרוץ ולהקיף את העמק, ואז מאמן אותי בלחימה עם מקלות וחרבות קהות. היינו עומדים זה מול זה ועורכים קרבות סיוף. תמיד תהיתי מהיכן האבאן השברירי הזה למד להילחם כל כך טוב. תנועותיו היו מהירות, גמישות ובעלות כוח מפתיע. הוא הפיל אותי פעמים רבות על גבי והפנה את הלהב אל גרוני. "לא טוב מספיק" היה אומר. "אתה צריך לשיר עם הלהב, לרקוד אותו, להתאחד עמו, לא להניף אותו לכאן ולכאן כמו איש נכה." הוא היה מבצע דברים מדהימים כמו ללכת על הקירות או לקפוץ מהתיקרה ולנחות עליה חזרה ואומר לי לעשות את אותו הדבר. כמובן שנכשלתי. "זה בגלל שאתה לא יודע להיות יציב" הוא היה אומר. "אתה הולך בצורה מגושמת, כאילו אתה סוחב שק אבנים על גבך. אם אתה לא יודע להיות יציב כשאתה הולך על האדמה, בוודאי שלא תהיה לך מספיק יציבות כדי ללכת על הקירות" ואז הוא היה מכריח אותי לעמוד על רגל אחת ולנשום נשימות עמוקות, בזמן שהוא היה מניח לי חפצים כבדים על הראש ואומר לי לקפוץ בלי להפיל אותם. הוא היה מרחף, או עובר דרך חפצים מוצקים, וכשלא הצלחתי לחקות אותו באף אחת מהפעמים הוא היה מטיל עלי תרגולים חדשים. ולפעמים המשימות היו מוזרות, כמו להסתכל על שיח ולתאר לו מה השיח מרגיש, או לזכור כל מה שחלמתי בלילה ולתאר לו בפרטי פרטים את החלומות, להסביר לו למה בחרתי לחלום את זה.
כשהייתי בן 13, פגשתי לראשונה את המורה שלי, איתו נשארתי עד שהגעתי לבגרות. הייתי ילד מוכשר שהראה את כל הסימנים הנכונים להתעסקות בכישוף. מכיוון שהגעתי ממשפחה אצילה, יכלו הורי להרשות לעצמם לשלוח אותי למורה הטוב ביותר. הם רק לא חשבו עלי, איך זה יהיה בשבילי להתבגר במשך שנים לצד מורה שהוא לא באמת בן אנוש. מכל הבריות המאכלסות את העולם, האנושיות והלא אנושיות, אין מי שישווה בכישוף לאבאנים- אותו עם מיסטי של כוהני שתיקה שהגו במיקדשים על חוכמה עתיקה ומציאויות גבוהות או על דברים שאיש מלבדם אינו יכול לתפוס במוחו. הם היו, ועדיין, גזע מתבודד ומיסתורי שנפוצו עליהם מיתוסים ואגדות לרוב, כי איש לא ידע עליהם דבר כמעט. אבל בכישוף, הם היו בכמה דרגות מעל כולם, ואליהם נשלחתי, ללמוד מהם את תורתם. אני זוכר את אותו הבוקר אליו הגעתי לראשונה לארצם ההררית והחשופה. ישבתי בעגלה, רתומה לשני סוסים, רכובה בידי סוחר, ידיד המשפחה. הוא לקח אותי מבית הורי, מהם נפרדתי לפני קצת למעלה משבוע בפרידה מרגשת שעדיין היתה טרייה אצלי בזיכרון, ותשאר חקוקה בו זמן רב. נסענו בדרכים ובלילות התאכסנו בפונדקים עד שהגענו לפאתי מולדתם של האבאנים. כשהתחילה השיירה לעלות על הרמות הסלעיות, ראיתי מרחוק את המקדשים וההיכלים המשונים אך המרשימים, חצובים בסלע על צלעות ההרים. לאחר זמן קצר הגענו לישוב אבאני שהיה למרגלות מקדשי ההר. הוא היה מורכב מאוהלים ובקתות נמוכות, ערוכים סביב כיכר למרגלות הצוק. השיירה החלה לפרוק סחורה שהייתה נחוצה לאבאנים מהעולם שבחוץ, בעוד ידידו של אבי, הוביל אותי אל מרגלות הצוק, ליד הפתח החצוב של אחד המקדשים. שם המתין לנו אבאן. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מקרוב יצור שהוא לא אנושי. הוא היה גבוה מאוד וצנום, כמעט מצומק. עורו היה לבן אפרפר ומקומט, עיניו השקועות היו שני כתמים של אפלה. גפיו היו ארוכים בקנה מידה לא אנושי, אך זכורה לי הבעתו, שאז מעט הבהילה אותי, והיום אני כה מורגל לה, עד שגם אני עוטה אותה על פרצופי לעיתים קרובות. היתה לו הבעה מאובנת, כמו של פסל מסתורי מן העבר. אי אפשר היה לדעת מה חשב או הרגיש, ונראה היה כי הוא מסתכל אל פני הנצח עצמו. הוא השפיל מבטו לעברי. "אז זה הילד". הוא לא שאל, אלא קבע עובדה. "כן." אמר המבוגר שהביא אותי, השריד האחרון לעולמי המוכר. "אקח אותו איתי." אמר בקולו הדק והמוזר שעמד בניגוד לפניו המאובנות. והסוחר פשוט הסתובב והלך לו. ומאז לא ראיתי אותו יותר. האבאן החל לצעוד לכיוון קצה הישוב בצעדים גדולים, משונים. אני נגררתי אחריו, מנסה להדביק אותו, לא לאבד את היצור הזר הזה בהמון הלא מוכר. כשעברנו את שורת האוהלים האחרונה, חיכתה לנו בהמת רכיבה גדולה שלא הכרתי. גדולה בהרבה משור, ושעירה מאוד. האבאן נעצר לידה. "אני לוקח אותך עכשיו למקום שנהיה בו כל תחילת ההכשרה שלך" הוא דיבר במאמץ, מנסה להוציא מגרונו את הצלילים האנושיים שהיו זרים לו. "זה לא כאן, באבאנאסית'יה כי אתה עדיין עוד לא מוכן לשהות בארץ הזאת. עלה מאחורי ואל תשאל שאלות. אני יודע שבעניכם הכרות היא חלק מכללי הטקס, אז שמי נירצ'ייק." "אני אדמונד" אמרתי בבישנות. "זה לא משנה, אולי עוד נעניק לך שם אחר" עליתי על הבהמה המפחידה מאחוריו, בלי שום עזרה מצידו, נסער לנוכח המחשבה שהוא יחליף לי את השם. יתן לי אולי שם אבאני נוכרי. הבהמה, שעם הזמן למדתי שהיא סלייטרה, דהרה במהירות מפתיעה על האדמה הצחיחה. הרכיבה היתה מתישה ובלי הפסקות. כל אותו זמן האבאן שתק. לקראת אחר הצהריים, לאחר שירדנו מהרמות ועזבנו את ארץ האבאנים, הגענו לעמק ירוק, מונח בין גבעות. הבהמה עצרה ליד ביקתת אבן מוצקה. "קשור אותה היטב לגדר ובוא איתי" הוא הוא רמז על הביקתה. כך החלה תקופת ההכשרה שלי אצל המורה, שתמשך בשנים הבאות. הוא לא ריחם עלי לרגע. תמיד חשבתי שאבאנים הם רגועים ושתקנים, טיפוסים מסטיים. אבל גיליתי שהם בעצם רגישים וחמי מזג. הוא הטיל עלי מיד משימות ומטלות שהיו כרוכים בעבודה קשה ולא היה להם שום קשר נראה לעין לכישוף. "כישוף", הוא היה מטיף לי בחוסר סבלנות, "הוא לעשות את מה שאתה עושה בצורה מושלמת כל כך, עד כי המעשה חורג מכל החוקים והמגבלות של המציאות. לפני שתוכל להתחיל לשנות אותה, אתה צריך ללמוד את המציאות, את הטבע, ואת המעשים שלך. אז עשה את עבודתך בצורה מושלמת יותר." ואז הוא היה מטיל עלי משימות נוספות. כל אותה תקופה הייתי צריך ללמוד לנקות, לבשל, לחרוש, לזרוע, לקצור, לחטוב, לחפור, לבנות ואפילו להילחם. "אתה חשבת שתלמד אצל אבאן והוא יעשה ממך כוהן, ילמד אותך להגות ולנדוד בתודעה כמו שהיה מלמד פרח כהונה מבין האבאנים? הו לא. אתה בן אנוש, לא אבאן ואני יודע טוב מאוד איך ללמד בני אנוש. אתה לא הראשון שלמדתי, תמיד מביאים אלי את כל בני האנוש כי אני יודע איך להגיע אליכם. אתם לא תלמדו מלשבת במקדש ולהמהם כל היום, הו לא. אתם מגדירים את עצמכם לפי הפעולות שלכם. הקשר החזק שלכם אל האדמה מתרגם אצלכם לנסיונות לכבוש אותה ולבנות עליה ולאלץ אותה לתת לכם יותר ממה שהיתה נותנת לכם מרצונה החופשי." הוא היה מעיר אותי לפני הזריחה, מאלץ אותי לרוץ ולהקיף את העמק, ואז מאמן אותי בלחימה עם מקלות וחרבות קהות. היינו עומדים זה מול זה ועורכים קרבות סיוף. תמיד תהיתי מהיכן האבאן השברירי הזה למד להילחם כל כך טוב. תנועותיו היו מהירות, גמישות ובעלות כוח מפתיע. הוא הפיל אותי פעמים רבות על גבי והפנה את הלהב אל גרוני. "לא טוב מספיק" היה אומר. "אתה צריך לשיר עם הלהב, לרקוד אותו, להתאחד עמו, לא להניף אותו לכאן ולכאן כמו איש נכה." הוא היה מבצע דברים מדהימים כמו ללכת על הקירות או לקפוץ מהתיקרה ולנחות עליה חזרה ואומר לי לעשות את אותו הדבר. כמובן שנכשלתי. "זה בגלל שאתה לא יודע להיות יציב" הוא היה אומר. "אתה הולך בצורה מגושמת, כאילו אתה סוחב שק אבנים על גבך. אם אתה לא יודע להיות יציב כשאתה הולך על האדמה, בוודאי שלא תהיה לך מספיק יציבות כדי ללכת על הקירות" ואז הוא היה מכריח אותי לעמוד על רגל אחת ולנשום נשימות עמוקות, בזמן שהוא היה מניח לי חפצים כבדים על הראש ואומר לי לקפוץ בלי להפיל אותם. הוא היה מרחף, או עובר דרך חפצים מוצקים, וכשלא הצלחתי לחקות אותו באף אחת מהפעמים הוא היה מטיל עלי תרגולים חדשים. ולפעמים המשימות היו מוזרות, כמו להסתכל על שיח ולתאר לו מה השיח מרגיש, או לזכור כל מה שחלמתי בלילה ולתאר לו בפרטי פרטים את החלומות, להסביר לו למה בחרתי לחלום את זה.
