המורכבות שבשמירה על חברות
שלום. מורכב לי היום מתמיד. האמת שאני עדיין לא הרכבתי לי משפחה מורכבת חדשה ועברו שנתיים וחצי מאז פרקתי את משפחתי הקטנה והראשונית. היתה לנו פרידה מרה ופתאומית. חד צדדית מאוד, מדממת מאוד. בחיים יש הפתעות ואני הופתעתי מאוד מעצם העובדה שאני פרקתי ומהעובדה שהתגלתה לי מיד אחר כך שלנטוש זה לא פחות מסובך וכואב מלהינטש. אבל לא על זה רציתי לכתוב. נהרות של דם, דמעות, צער וגם שמחה עברו על כולנו מאז. שני המעורבים בדבר כבר מזמן יודעים עד כמה לזוגיות ההיא לא היתה תקנה והמשכנו הלאה תוך ניסיון כנה ליצור בינינו מסגרת חברית ומשפחתית (ילד משותף) נסבלת ואפילו תומכת לעיתים.(באמת.) לפני כמה חודשים הוא פגש מישהי והתאהב. נורא התאהב. היה ברור לי מהרגע הראשון שזה הולך להיות רציני ואחרי הכאב הראשוני גם פירגנתי מכל הלב. והיום קיבלתי ממנו טלפון, לכאורה בעניין אחר אבל תוך שתי שניות הסתבר שהאיש במשבר. הוא לא נשמע טוב, הוא אומלל, בדיכאון. אחרי חודשים ספורים של אושר השדים הפרטיים שלו יצאו שוב לחולל במערכת היחסים החדשה והנפלאה שלו. ואני מקשיבה בצד השני ונסדקת. פשוט נסדקת. (ולפני שאתם מתפלצים מהפרוורסיה אני מרגישה צורך לציין שזה בסדר גמור מצידי שהוא מדבר על זה איתי. אם יש משהו שהיינו תמיד ואשמח אם נהיה תמיד זה חברים טובים. היינו יחד מגיל מאוד צעיר וחלקים כל כך גדולים מנופי נפשנו חרשנו ביחד, עיצבנו ביחד.) אני יודעת גם אם הוא לא מפרט על איזה בעיות בדיוק הוא מדבר והרי הכרתי את הבעיות האלה כל כך טוב, הבעיות האלו ריסקו את חיי, את חיינו. אני גם יודעת שזה לא בעיות מהסוג שהוא יחלוק עם מישהו אחר. אמרתי לו שיחזור לטיפול, שעכשיו זו הדקה התשעים, שהחיים כבר התרסקו לו פעם אחת בגלל הזנחה ומחסור בטיפול וחבל שירסק עוד סיבוב על אותם עניינים. אמרתי ותמכתי וסגרנו את הטלפון ומאז... מאז אני גמורה. כואב לי הלב שזה אי אפשר לתאר. כואב לי עליו כמובן, אבל כואב לי גם עלי ועל החיים המסריחים האלה שמביאים לך אותה בוולה מכל הכיוונים. אלוהים אדירים, כמה ניסיתי להאשים את עצמי בבעיות ההן, כמה אחריות שלא לצורך נשאתי על גבי, כמה כאב, כמה אשמה. ופתאום כל הבלגן הזה שהיה פעם גם שלי מונח רק עליו ויש בזה הקלה גדולה אבל גם צער נוראי. מי אמר שלהיפרד ולהמשיך לרצות בטובתו של השני זה לא מורכב? בטח לא אני.
שלום. מורכב לי היום מתמיד. האמת שאני עדיין לא הרכבתי לי משפחה מורכבת חדשה ועברו שנתיים וחצי מאז פרקתי את משפחתי הקטנה והראשונית. היתה לנו פרידה מרה ופתאומית. חד צדדית מאוד, מדממת מאוד. בחיים יש הפתעות ואני הופתעתי מאוד מעצם העובדה שאני פרקתי ומהעובדה שהתגלתה לי מיד אחר כך שלנטוש זה לא פחות מסובך וכואב מלהינטש. אבל לא על זה רציתי לכתוב. נהרות של דם, דמעות, צער וגם שמחה עברו על כולנו מאז. שני המעורבים בדבר כבר מזמן יודעים עד כמה לזוגיות ההיא לא היתה תקנה והמשכנו הלאה תוך ניסיון כנה ליצור בינינו מסגרת חברית ומשפחתית (ילד משותף) נסבלת ואפילו תומכת לעיתים.(באמת.) לפני כמה חודשים הוא פגש מישהי והתאהב. נורא התאהב. היה ברור לי מהרגע הראשון שזה הולך להיות רציני ואחרי הכאב הראשוני גם פירגנתי מכל הלב. והיום קיבלתי ממנו טלפון, לכאורה בעניין אחר אבל תוך שתי שניות הסתבר שהאיש במשבר. הוא לא נשמע טוב, הוא אומלל, בדיכאון. אחרי חודשים ספורים של אושר השדים הפרטיים שלו יצאו שוב לחולל במערכת היחסים החדשה והנפלאה שלו. ואני מקשיבה בצד השני ונסדקת. פשוט נסדקת. (ולפני שאתם מתפלצים מהפרוורסיה אני מרגישה צורך לציין שזה בסדר גמור מצידי שהוא מדבר על זה איתי. אם יש משהו שהיינו תמיד ואשמח אם נהיה תמיד זה חברים טובים. היינו יחד מגיל מאוד צעיר וחלקים כל כך גדולים מנופי נפשנו חרשנו ביחד, עיצבנו ביחד.) אני יודעת גם אם הוא לא מפרט על איזה בעיות בדיוק הוא מדבר והרי הכרתי את הבעיות האלה כל כך טוב, הבעיות האלו ריסקו את חיי, את חיינו. אני גם יודעת שזה לא בעיות מהסוג שהוא יחלוק עם מישהו אחר. אמרתי לו שיחזור לטיפול, שעכשיו זו הדקה התשעים, שהחיים כבר התרסקו לו פעם אחת בגלל הזנחה ומחסור בטיפול וחבל שירסק עוד סיבוב על אותם עניינים. אמרתי ותמכתי וסגרנו את הטלפון ומאז... מאז אני גמורה. כואב לי הלב שזה אי אפשר לתאר. כואב לי עליו כמובן, אבל כואב לי גם עלי ועל החיים המסריחים האלה שמביאים לך אותה בוולה מכל הכיוונים. אלוהים אדירים, כמה ניסיתי להאשים את עצמי בבעיות ההן, כמה אחריות שלא לצורך נשאתי על גבי, כמה כאב, כמה אשמה. ופתאום כל הבלגן הזה שהיה פעם גם שלי מונח רק עליו ויש בזה הקלה גדולה אבל גם צער נוראי. מי אמר שלהיפרד ולהמשיך לרצות בטובתו של השני זה לא מורכב? בטח לא אני.
