המחלה הנוראה הזאת-------- ואני פוחד
אמא נגאלה מייסוריה ראשונה. חמש שנים ארוכות כססה המחלה הנוראית הזאת בגופה הרצוץ,ובשלווה נינוחה כמי שיודעת את מלאכתה האיומה כרסמה תא אחר תא,פרמה עצב אחר עצב,והפיצה נמק ומארה בכל אבר ואבר. הייתי שם,במחלקות ההן,שם מדברים בלחש,לא מביטים הישר בעיניים........ בשנה השישית הביטה בי אמא בעינייה התכולות הזכות:כל כך הרבה יגון,כל כך הרבה סבל, ועצמה אותן לנצח. ואז אבא חלה.האיש הגדול והחזק הזה קרס באחת,לפתע הפך שדוף וכמוש וגוון עורו צהבהב.שלושה חודשים גסס מולי כשאותה מחלה נוראה מקפדת את נר חייו,שוב אותן מחלקות שמדברים שם בלחש........... מאותו הזמן חיי אינם חיים. אני אזוק לפחד מפני המחלה הנוראה הזאת בכבלי קסם אפל!!!!!!!! אני ממתין לה בדריכות איומה,בפחד שאין מושלו. בשבתי בבית,בלכתי בדרך.בשוכבי ובקומי אני פוחד. לא התקף חרדה אקוטי, אלא פחד קבוע מתמיד עקשן היצוק במוחי והפך בו לחלק בלתי נתיק. אני עסוק כל העת בקריאת חומר העוסק במחלה,אני גוזר קטעי עיתונות ומאגדם לתוך קלסרים,אני משוטט כמוטרף דעת ברשת ומבקש אתרים העוסקים בה..... כל כתם קטן בעורי מעביר בי רטט של זוועה,כל מחוש זערורי משלח אותי בריצה אל רופאי,וכבר חוויתי אין ספור בדיקות שההמתנה לתוצאותיהן גזלו נשמה מאפי.אני פוחד בלכתי לשירותים,אני פוחד כשפלוני אומר לי"אוי כמה רזית", אני פוחד כשאלמוני אומר לי"אתה נראה לי קצת חיוור". אני חייב לקרוא כל יום את מודעות האבל בעיתון:וכשאני מבחין בתוספת: נפטר ממחלה קשה או נגאל מיסוריו אני יודע! הנה הסטטיסטיקה מתקרבת,המחלה הנוראה הזאת בדרך אליך. אני אף עושה הדמיה של השיחה המאוד גורלית עם הרופא המודיע לי בקול חף מכל רגש:"ובכן אדון יש לך........"והפחד כל הזמן שם, חופר ונובר מתמקם עמוק יותר חודר לכל ההוויה האנושית שלי מרחיק אותי מהחיים עוד לפני בואה של המחלה.לפעמים......אני פשוט רוצה לחלות בה כבר...אולי ימוג הפחד הזה. אינני לבד,תמיד אשתי שם בשבילי,ללא תנאי וללא סייג.ילדי מבינים ותומכים מרעיפים חום ואהבה.יש לי חברים מכרים ידידים ועמיתים וכולם תומכים,אני מטופל בידי אנשי מקצוע,ויש לי את הפורום בו זכיתי להכיר רעים מופלאים שנפשי נקשרה בנפשם. אבל את הפחד הזה לא אוכל לגרש. כל יום אני מת מחדש.
אמא נגאלה מייסוריה ראשונה. חמש שנים ארוכות כססה המחלה הנוראית הזאת בגופה הרצוץ,ובשלווה נינוחה כמי שיודעת את מלאכתה האיומה כרסמה תא אחר תא,פרמה עצב אחר עצב,והפיצה נמק ומארה בכל אבר ואבר. הייתי שם,במחלקות ההן,שם מדברים בלחש,לא מביטים הישר בעיניים........ בשנה השישית הביטה בי אמא בעינייה התכולות הזכות:כל כך הרבה יגון,כל כך הרבה סבל, ועצמה אותן לנצח. ואז אבא חלה.האיש הגדול והחזק הזה קרס באחת,לפתע הפך שדוף וכמוש וגוון עורו צהבהב.שלושה חודשים גסס מולי כשאותה מחלה נוראה מקפדת את נר חייו,שוב אותן מחלקות שמדברים שם בלחש........... מאותו הזמן חיי אינם חיים. אני אזוק לפחד מפני המחלה הנוראה הזאת בכבלי קסם אפל!!!!!!!! אני ממתין לה בדריכות איומה,בפחד שאין מושלו. בשבתי בבית,בלכתי בדרך.בשוכבי ובקומי אני פוחד. לא התקף חרדה אקוטי, אלא פחד קבוע מתמיד עקשן היצוק במוחי והפך בו לחלק בלתי נתיק. אני עסוק כל העת בקריאת חומר העוסק במחלה,אני גוזר קטעי עיתונות ומאגדם לתוך קלסרים,אני משוטט כמוטרף דעת ברשת ומבקש אתרים העוסקים בה..... כל כתם קטן בעורי מעביר בי רטט של זוועה,כל מחוש זערורי משלח אותי בריצה אל רופאי,וכבר חוויתי אין ספור בדיקות שההמתנה לתוצאותיהן גזלו נשמה מאפי.אני פוחד בלכתי לשירותים,אני פוחד כשפלוני אומר לי"אוי כמה רזית", אני פוחד כשאלמוני אומר לי"אתה נראה לי קצת חיוור". אני חייב לקרוא כל יום את מודעות האבל בעיתון:וכשאני מבחין בתוספת: נפטר ממחלה קשה או נגאל מיסוריו אני יודע! הנה הסטטיסטיקה מתקרבת,המחלה הנוראה הזאת בדרך אליך. אני אף עושה הדמיה של השיחה המאוד גורלית עם הרופא המודיע לי בקול חף מכל רגש:"ובכן אדון יש לך........"והפחד כל הזמן שם, חופר ונובר מתמקם עמוק יותר חודר לכל ההוויה האנושית שלי מרחיק אותי מהחיים עוד לפני בואה של המחלה.לפעמים......אני פשוט רוצה לחלות בה כבר...אולי ימוג הפחד הזה. אינני לבד,תמיד אשתי שם בשבילי,ללא תנאי וללא סייג.ילדי מבינים ותומכים מרעיפים חום ואהבה.יש לי חברים מכרים ידידים ועמיתים וכולם תומכים,אני מטופל בידי אנשי מקצוע,ויש לי את הפורום בו זכיתי להכיר רעים מופלאים שנפשי נקשרה בנפשם. אבל את הפחד הזה לא אוכל לגרש. כל יום אני מת מחדש.
