Lady of the masks
New member
תראי בגדול, אני מאוד מסכימה איתך
ועדין אי-אפשר להתעלם מהחויה של המטופל. כי בסופו של דבר החויה הסוביקטיבית שלו משפיעה על המצב הנפשי-קרי על תהליך הריפוי. תחשבי על זה במונחים של הורות. יש הורים שכל כך אוהבים ודואגים לילדים שלהם שהם מגוננים מידי- לא נותנים לילד עצמאות. הילד במצב הזה יכעס וההורים יטענו שהם עושים את זה לטובתו-אבל בסופו של דבר מבחינת הילד זה לא משנה. כי הכונה הטובה לא תמיד מפצה על הנזק.
אני מאמינה שזה מצב שיכול להיוצר בסיטואציה הזו. אנחנו עושים משהו בכונה לעזור, ולגונן אבל בפועל הכונות שלנו לא תמיד מועברות בכזו פשטות-ואנחנו מתגוננים.
בסופו של דבר בעיני לפחות, מה שאנחנו עושים מטרתו בסופו של דבר הוא לעזור למטופל, לתפקד ולחיות כראוי-ואם זה לא משיג את מטרתו-זה בעיתי. ואלי מיותר.
אם להתיחס לחויה הסוביקטיבית של המטופלת-את כניראה צודקת, הבחורה מאוד כועסת ולא מבינה מה שנעשה לה-וזה בעיתי, את לא חושבת? אני בטוחה שאת מודעת לעובדה שחוסר אונים וודאות עלול לגרום לדיכאון, נכון? ואני אפילו מבינה את השתלשלות העינינים-אדם מגיע כשהוא חתוך ורידים-לא באמת יש זמן להתעסק בנונשלט בתהליך שהוא הולך יעבור עכשיו-בעיקר כשמדובר באדם שלא בטוח יוכל להבין אותך, אבל עדין-אנחנו מדברים על אנשים ולא בהמות, מין הראוי שאדם לא ירגיש כמו מריונטה.
בכלל, טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי הוא די מורכב-וכן אולי אנחנו לא תמיד רוצים להודות בזה, הרבה יכול להיות לוט בערפל-אי אפשר להגיד, "היא לא מבינה הרבה ממה שנעשה לה"-כיש צדק מסוים בדבריה, לפעמים כשנכנסים לשיגרה כן שוכחים שמדובר בתחומים אפורים, והופכים הרבה דברים לסיסטמטים וברורים יותר ממה שהם בפועל.
ובלי קשר-מעציב אותי המצב המתואר של המחלקות-עוד יותר מעציב שלא שומעים עליו מחוץ למעגל האנשים שעוסקים בתחום.
ועדין אי-אפשר להתעלם מהחויה של המטופל. כי בסופו של דבר החויה הסוביקטיבית שלו משפיעה על המצב הנפשי-קרי על תהליך הריפוי. תחשבי על זה במונחים של הורות. יש הורים שכל כך אוהבים ודואגים לילדים שלהם שהם מגוננים מידי- לא נותנים לילד עצמאות. הילד במצב הזה יכעס וההורים יטענו שהם עושים את זה לטובתו-אבל בסופו של דבר מבחינת הילד זה לא משנה. כי הכונה הטובה לא תמיד מפצה על הנזק.
אני מאמינה שזה מצב שיכול להיוצר בסיטואציה הזו. אנחנו עושים משהו בכונה לעזור, ולגונן אבל בפועל הכונות שלנו לא תמיד מועברות בכזו פשטות-ואנחנו מתגוננים.
בסופו של דבר בעיני לפחות, מה שאנחנו עושים מטרתו בסופו של דבר הוא לעזור למטופל, לתפקד ולחיות כראוי-ואם זה לא משיג את מטרתו-זה בעיתי. ואלי מיותר.
אם להתיחס לחויה הסוביקטיבית של המטופלת-את כניראה צודקת, הבחורה מאוד כועסת ולא מבינה מה שנעשה לה-וזה בעיתי, את לא חושבת? אני בטוחה שאת מודעת לעובדה שחוסר אונים וודאות עלול לגרום לדיכאון, נכון? ואני אפילו מבינה את השתלשלות העינינים-אדם מגיע כשהוא חתוך ורידים-לא באמת יש זמן להתעסק בנונשלט בתהליך שהוא הולך יעבור עכשיו-בעיקר כשמדובר באדם שלא בטוח יוכל להבין אותך, אבל עדין-אנחנו מדברים על אנשים ולא בהמות, מין הראוי שאדם לא ירגיש כמו מריונטה.
בכלל, טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי הוא די מורכב-וכן אולי אנחנו לא תמיד רוצים להודות בזה, הרבה יכול להיות לוט בערפל-אי אפשר להגיד, "היא לא מבינה הרבה ממה שנעשה לה"-כיש צדק מסוים בדבריה, לפעמים כשנכנסים לשיגרה כן שוכחים שמדובר בתחומים אפורים, והופכים הרבה דברים לסיסטמטים וברורים יותר ממה שהם בפועל.
ובלי קשר-מעציב אותי המצב המתואר של המחלקות-עוד יותר מעציב שלא שומעים עליו מחוץ למעגל האנשים שעוסקים בתחום.