המחנך שלי בכתה ו' נהג לקחת את בתו בת השנתיים, לבקר ביום הזכרון, את רעיו הקבורים. כנראה שחובש-קרבי לא יכול לעזוב אותם גם כשהאדמה כבר מכסה אותם... לי יש מזל. לא מכירה אף הרוג. רק בנים של / אחים של. נדמה לי, שבפורום הזה יש לא מעט זכרונות אש. מאיזה גיל ואיך אתם משתפים/תשתפו את הגוזלים?
אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
המחנך שלי בכתה ו'
- פותח הנושא schlomitsmile
- פורסם בתאריך
התשובה היא כנראה גיל 5 כי זה לפני שבועיים. עם העבר הקרבי שלי בחיל אויר החוויה הכי קרבית שלי היתה להחזיק M16 ארוך בנשקיה של הבסיס אחרי שבועיים שמירת גדר. לשמחתי אין לי חוויות קרב וחברים לנשק. לעומת זאת יש לנו קרוב משפחה קרוב מאד שנהרג לפני 5 שנים כשהילדה היתה בת 3.שבועות. מאז שאנחנו הורים זו הסיבה היחידה שאנחנו עולים לבית קברות. אנחנו עולים לקבר פעמיים בשנה: תאריך לועזי ויום הזכרון. הם תמיד יוצאים בהפרש של כמה שבועות. השנה לקחנו את הילדה לארוע של יום השנה. הסברנו לה למה אנחנו הולכים לשם (על בסיס מה שהסבירו להם בגן) ועברנו את זה בסדר גמור. אולי העובדה שזה בקיבוץ הופכת את זה לסביר יותר: נאספים מסביב לקבר, 3-4 חברי משפחה קרובה קוראים קטע קצר או שרים שיר וזהו. נשארים עוד קצת ועוברים למועדון.כל הארוע 15 דקות. שקט, מאופק. אני הייתי בכוננות ללכת אם זה לא יסתדר עם הילדה. היה ממש בסדר. אולי העובדה שגם סבתא וסבא היו שם היום בערב הבתזוג נסעה עם הילדה להורים שלה כדי להיות מחר בטקס בקיבוץ (יש אחד ב 11 שזה הרשמי של הצבא ואחד ב 14 שזה הרשמי של הקיבוץ). אולי היא תלך שוב עם הילדה ואולי היא תתפצל עם ההורים שלה. ראיתי שהיה ממש בסדר בלי עומס רגשי ועוד. אולי זה באמת הקיבוץ שנותן נופך רגוע יותר. אין לי מושג מה יהיה שנה הבאה. היה מעט משעשע שאחרי הטקס כשהלכנו למועדון ועברנו לצד החברתי של האירוע, הילדה שאלה למה הוא לא נמצא פה? שאלתי אותה מי זה הוא? נו, זה שנמצא מתחת לקבר והלכנו לבקר אותו. למה הוא לא בא איתנו למועדון. כנראה זה לא ממש נתפס.
בד"כ אני נחשבת לאופטימית, אבל הפעם חייבת להגיד שאני כמעט מקנאה באופטימיות שלך... משהו חכם וקוהרנטי? אתה צופה שיהיה לך משהו חכם וקוהרנטי לומר מול זה? בלי שום ציניות, כשיהיה לך אשמח לשמוע אותו גם, כי אני די בטוחה שלי לעולם לא יהיה...
לתהות זה טוב... אבל זה העניין- כשאנחנו מוקפים בסימני שאלה אכזריים, האם נותר משהו מהקוהרנטיות? אני לפחות, די מבולבלת וחסרת מילים... אגב- נדמה לי שאותו בחור מסר נפשו לא למען "הכלל" אלא למען חבריו. וכמה שאני שונאת את המילה הזאת, הוא גיבור בעיניי.
מה זו גבורה? עוזי דיין אמר בכתבה הזו שהמעשה בלתי נתפס ושלא צריך לחנך אליו. אני מקבל: המעשה בלתי נתפס, כי אי אפשר לשפוט אותו בצורה רציונלית. (אני בטוח שעושים עליו מורשת-קרב ומעניין אותי מה מספרים שם.) לכן, חלק מהחינוך לכך שהמעשה אינו רציונלי, אני אראה לבן שלי את הגיחוך/צביעות שבדבריו של פרופ' גלבר.
הפרופ' הנכבד ודעותיו, פחות מעסיקים אותי... מה שמעניין אותי זה הילדים שלנו. נכון, המעשה הזה הוא בלתי נתפס. לא יודעת אם הוא רציונאלי או לא- לכאורה זה הגיוני שאדם אחד יקריב עצמו כדי להציל חייהם של כמה מחבריו. בכל אופן, אני כשלעצמי לא בטוחה שרציונאליות היא ערך עליון בעיניי לעומת אהבה לחברים. לא אחנך לאורו של מעשה כזה, כי כדור-שני לשואה אני יודעת כמה הרסני לגדול בצילה של גבורה (מי שרוצה, מוזמן לקרוא 'ילדה גיבורה' בבלוג שלי). מה זו גבורה, אתה שואל - באמת שאלה שאלתית... קשה לי להגדיר, אבל אולי- בחירה מודעת לעשות את מה שמאמינים שנכון לעשות, תוך התגברות על הפחד. מה דעתך/ם?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.