המחשבות על מותי מקננות בראשי
המחשבות על מותי מקננות בראשיו מרור ו√ כמעט כל הזמן. כמעט דרך קבע גרה בראשי המחשבה, לפעמים ההכרה לכאורה, שחיי חסרי ערך, שאני חסרת ערך, שהעולם מתנכר אליי, מתעלם ממני, אינו חש בקיומי (אלא אם כן אני יוזמת פרובוקציות), מסדר, אותי, דופק אותי, ושאין לי עתיד, אין לי אור, אין לי שפע, אין לי אהבה, כמעט אין לי מקום בעולם (חלק מהרשימה הוא תיאור עובדתי וחלק תיאור עובדתי-פרשני). אני פוחדת ליפול, כי אם אפול, אף אחד לא יהיה להרים אותי, בטח לא להחזיק אותי. אני פוחדת שלא אוכל לקיים את עצמי, אפילו בדוחק רב כמו היום, כי אף אחד לא יקיים אותי. אני פוחדת שאשקע בבדידות איומה עוד יותר מאשר היום, ואז אף אחד ממש לא יתעניין בי בכלל והטלפון שלי והדלת שלי יישארו שותקים ואילמים עוד יותר מאשר היום. ובכל המצבים האלה אני מתנסה כבר שנים רבות ועדיין מתמודדת, עדיין מקווה, אבל כבר די נואשת. וכשהכול ייסגר, למה לי להמשיך אז לחיות? זו לא שאלה פרובוקטיבית, זו שאלה שאני (עדיין) מתחבטת בה ו(עדיין) לא חושבת לממש אותה
המחשבות על מותי מקננות בראשיו מרור ו√ כמעט כל הזמן. כמעט דרך קבע גרה בראשי המחשבה, לפעמים ההכרה לכאורה, שחיי חסרי ערך, שאני חסרת ערך, שהעולם מתנכר אליי, מתעלם ממני, אינו חש בקיומי (אלא אם כן אני יוזמת פרובוקציות), מסדר, אותי, דופק אותי, ושאין לי עתיד, אין לי אור, אין לי שפע, אין לי אהבה, כמעט אין לי מקום בעולם (חלק מהרשימה הוא תיאור עובדתי וחלק תיאור עובדתי-פרשני). אני פוחדת ליפול, כי אם אפול, אף אחד לא יהיה להרים אותי, בטח לא להחזיק אותי. אני פוחדת שלא אוכל לקיים את עצמי, אפילו בדוחק רב כמו היום, כי אף אחד לא יקיים אותי. אני פוחדת שאשקע בבדידות איומה עוד יותר מאשר היום, ואז אף אחד ממש לא יתעניין בי בכלל והטלפון שלי והדלת שלי יישארו שותקים ואילמים עוד יותר מאשר היום. ובכל המצבים האלה אני מתנסה כבר שנים רבות ועדיין מתמודדת, עדיין מקווה, אבל כבר די נואשת. וכשהכול ייסגר, למה לי להמשיך אז לחיות? זו לא שאלה פרובוקטיבית, זו שאלה שאני (עדיין) מתחבטת בה ו(עדיין) לא חושבת לממש אותה
