המטבח של אמא

[ענתי44]

המטבח של אמא../images/Emo23.gif../images/Emo185.gif../images/Emo212.gif

המטבח של אמא, היה תמיד, מעוזה. הלב של הבית. שם תמיד יכולת למצוא קפה וסימפטיה. כשהתקרבת לבית, עוד מהרחוב,עייף, קפוא או מזיע , רעב ולפעמים מדוכא, היית מריח את ריח תבשיליה והניחוחות העלו חיוך בליבך וריר על שפתיך. תמיד כשהגיעו אורחים לא צפויים, היו מתכבדים בקפה ועוגת השמרים הנהדרת, עוגת הגבינה המדהימה ( שלדאווני אבדו במרתפי האלצהיימר) במטבח הזה למדתי את הבגרות שלי, לימודי ההוראה והתואר הראשון. הייתי פורסת ספריי ורשימותיי ולומדת. ואמא היתה מגישה לי מטעמים, בהפסקות. הייתי לומדת ומריחה את הריח הטוב מהסיר שעל הכיריים. במטבח הזה ניהלתי שיחות נפש לאורך הלילה על כוס קקאו חם. במטבח הזה אכלנו כל שבת וחג המשפחה העליזה. המטבח הזה שהיה תמיד מלא באוכל וסימפטיה. עכשיו כשאני פותחת את המקרר הוא מלא בגיביטי, גרבר, גמדים, אקמולי, ויטמינים ואנטיביוטיקה נוזלי - המזון החדש של אמא. כל כך מתגעגעת לארוחת שבת. נרות ומפה לבנה, ומרק העוף המפורסם, אחי ואני רבים על מי ישב איפה ושיחה עליזה מתנהלת. וצחוק הנכדים שהגיעו מתגלגל למרומים מרומם את הנפש.

 

[שריוש2]

אוי.. העלת בי גם זכרונות מהמטבח....

של סבתי...... תמיד היה מה לאכול. היית נכנס הביתה בכל שעות היום ומריח את הבשולים שלה.... המקום בו עמדתי כשהייתי צעירה ועוזרת לסבתא להכין שניצלים ולבשל... עכשיו, במקרר יש רק לחם, מס' גבינות, וכל מיני מטעמים שניסינו לעשות עפ"י מתכונים שלה, שכמובן לא יצאו אותו דבר... גמאני מתגעגעת לעוגות שלה, העוגיות, השניצלים, המ'ג'דרה, מרק העוף שלה, הספגטי הפסטה, הפשטידות שלה, הג'חנון והקובנה שכל שבת בבוקר היינו באים אליה, והיא היתה מוציאה מהתנור סיר אחד של ג'חנון ואחד של קובנה, והיינו יושבים סביב לשולחן ואוכלים.... אחרי ששנים אני אוכלת את המטעמים שלה (בערך מאז שאני זוכרת את עצמי) כל יום, כל הזמן, זה נגמר. את סבתא א', לדעווני, כבר שכחתי.. אבל את הטעם של מטעמיה איני מסוגלת לשכוח. יש לי מלא מתכונים של המטעמים שלה, שהיא נתנה לי. לפעמים, אני עושה אחד מהם ונזכרת בטעם.... אתמול הכנתי בערב, בורקסים לפי מתכון של סבתא. הבאתי לה שני בורקסים לטעום. היא אכלה אותם והעלתה חיוך על פניה. ממש שמחה וצחקה..... ולי זה עשה טוב... הרבה פעמים אני שואלת את עצמי, איך היתה מגיבה אם היתה יודעת שעכשיו, אני תפסתי את מקומה, ומבשלת לה..... מה היתה אומרת?? האם היתה שמחה שהצליחה לאהיב על אחת מנכדותיה את אומנות הבישול..?? האם בכלל מבינה שזאת אני שבישלתי???

 

[שריוש2]

ובהחלט מבינה אותך...

אני גם נזכרת מדי פעם בבישולים של סבתי, ומתגעגעת.. עצוב לי... אני עדיין לא תופסת את זה שסבתא שלי, הפכה מאישה ג'דאית שמשש בבוקר היתה מתחילה לעבוד, לבשל, לעשות קניות, וממש לא היה לה רגע אחד של מנוחה, לא רצתה לנוח, לא היתה רגילה למנוחה באמצע, הפכה למישהי שנראית ממש כמו זומבי. יושבת כל היום על הספה, ישנה, כמעט ולא מדברת ולפעמים גם כועסת. לא חשבתי אף פעם שככה היא תהיה בסוף חייה. לא האמנתי שככה היא תצטרך לגמור את חייה..... אני כל פעם נזכרת מחדש בבישוליה, בטעם של המעדנים שלה, ברגעים של אשר ושמחה, וממש עצוב לי... אני מתגעגעת... אין רגע יותר עצוב מאשר להיזכר ברגע של אושר.....

 

[ענתי44]

ובכל זאת חומד טוב שיש למה להתגעגע

אולי זה מאוד עצוב להיזכר ברגע של אושר, אבל, זה גם ממלא בכוח. מעורר חיוך.מזכיר לנו את הרגעים המופלאים שהיו, מזכיר לנו למה אנחנו רוצים, לא חייבים להרעיף על היקיר שלנו המון אהבה. כי נזכרים איך ומה הוא סימל והעניק לנו פעם. ונזכרים איזה אדם מדהים היה האיש החי המת חולה האלצהיימר שאנחנו מטפלים בו. גם לי זה מאוד עצוב להזכר ברגעי אושר אבל זה השמן שאני מוסיפה לדלק של המכונה שנושאת אותי הלאה במשימה החשובה הזו...

 

[שריוש2]

אולי.........

הרבה פעמים סבתי קיללה אותי והרביצה לי...... תמיד ידעתי שזו המחלה, שזה רק האלצהיימר שמדבר ממנה ושהיא עצמה לא באמת מתכוונת. אם היתה לרגע אחד צלולה, והיתה מבינה שהיא הרביצה לי וקיללה אותי היתה מתביישת שעשתה את זה... אכן זה ממלא בכח.... לפעמים זה עושה לי טוב להיזכר ברגים האלו, איזו אישה סבתא היתה לפני המחלה..... משקימה קום כדי להשקות את החצר, מיד אח"כ נוסעת לעבודה עד הצהריים, בצהריים הולכת לקניות ואז חוזרת הביתה ומבשלת את המעדנים שלה.. המעדנים שרק היא ידעה להכין כ"כ טוב.... איפושהוא תמיד יהיה בי איזשהוא געגוע לאוכל שלה................

 

[ענתי44]

כי באוכל הזה היה תבלין חשוב

אהבה של סבתא.ואת זה אי אפשר לקנות בשום חנות תבלינים. את יודעת אמא שלי גדלה בזכרון יעקב אצל סבתא שלה. היא העריצה אותה ולמדה מסבתא אסתר לבשל. היתה עומדת איתה במטבח של פעם עם הטאבון בחצר ושהכינו הרבה דברים בבית כמו איטריות או לחם. מסתכלת על סבתא שלה, רוחצת את ידיה ומסייעת לה. לימים, כשנישאה לאבא שלי ואהבה אהבת נפש את חמותה, סבתא שלי, למדה גם ממנה את רזי האוכל הטוב. ואחרי השתלמות של שנים אצל שתי שפיות מדופלמות היא היתה בשלנית בחסד. אני התחננתי לאמא שלי שנים שתלמד אותי ואמא שלי לא הסכימה. כאילו הרגישה שאני מפקיעה ממנה את הממלכה. והאמת שהייתי מכורה לעבודה שלי עובדת סביב לשעון. אז רק קיבלתי אוכל נפלא כשחזרתי. ובמקום עבודתי האחרון באשדוד היא עוד רצה והביאה דברים לכולם. ואם לא הייתי עוצרת אותה היא היתה גם מביאה סירים. כשנסגר העיתון בו עבדתי ולי היה זמן פנוי ביקשתי שוב ללמוד לבשל. ואחרי שהשתמשתי בתרגיל סחיטה" פולני" .... " אם לא תלמדי אותי כשיהיה לי בעל הוא יאכל חביתה כל חייו" היא ניסתה, אבל כמשימת פתיחה הרשתה לי לגרד גזר ולקלף תפוחי אדמה ואני, כמה חבל, עם הדם החם שלי, התרגזתי, נעלבתי ולא הסכמתי. אני כל כך מצטערת על זה. בשבועות האחרון שלה כבריאה. לפני שהמחלה פרצה אצלה אמא עברה ניתוח בכף היד. מידי חג היא היתה מכינה שולחן חג... פשוט להתלקק. בעיקר היה לה מאפה בייגלה. מדהים. אחותי הכינה את שולחן החג ובאה עם האוטו לקחת אותנו לצפון. ערב לפני אמא שלי השתגעה שלא יכולה להכין לנו את הבייגלה ופשוט ישבה איתי ואני עלפי הוראותיה ופיקוח צמוד הכנתי. היה לנו כל כך כיף ביחד במטבח. אני הייתי מאושרת בעיקר שזה יצא כאילו אמא שלי הכינה. בנוכחותה היא האירה גם עליי. גם אני מתגעגעת למאכלים המיוחדים שלה... לשיחות איתה ואפילו למריבות שבינינו.

 

[שריוש2]

גם כשאני מכינה משהו עפ"י מתכון של..

סבתי, ויוצא לי כמו שלה היה יוצא אני שמחה. למרות שאני יודעת, שזה אותו הטעם אבל ממש לא אותו דבר. כי היא הכניסה את הנשמה שלה, ואילו אני הכנסתי את שלי. אמי מעולם לא התחברה לבישול. היא לקחה כמה קורסים וזהו. פשוט לא אהבה את זה. כל חיי, סבתי היתה מבשלת לנו את מעדניה (עד למחלה). התרגלתי לאוכל שלה, ולטעם הנהדר. אבל כשפרצה אצלה המחלה, היא לאט לאט הפסיקה לבשל.... ואז אבי התחיל לבשל לנו. הוא גם לא ממש יודע לבשל.. הוא למד מאמו כשראה אותה מבשלת (סבתי השנייה) אבל לא יותר מזה. הוא לא מבשל רע, אבל לא כמו סבתא. בשבילי, עבודת הבישול היתה התפקיד של סבתי.... מאז שהיא לא מבשלת, אחרי שפרצה אצלה המחלה, יש לי לפעמים כל מיני תחושות שאבי "גנב" לה את התפקיד.... חלילה לי מלזלזל בבישול של אבי, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוכלת את האוכל של סבתא...גדלתי על הבישולים שלה, והתרגלתי.... בגלל זה כואב לי... מאז מחלתה המטבח כאילו שומם... חוץ מהפיליפינית שמבשלת לסבתא ארוחת צהריים ומדודי שמכין את מאכליה של סבתי מעוגות ועד דגים חריפים, המטבח נראהה לי די שומם בלעדיה.............. האוכל שלה, הריחות מאוד חסרים לי............................

 

[שריוש2]

ולפעמים......

אני מסתכלת עליה וחושבת שזה שומדבר... שהיא עוד שנייה תקום ותכין לי את מאכליה האהובים עליי...... מן אשליה כזאת שאני יודעת שלא תקרה.... באלי ש תהיה צלולה, אפילו רק כמה דק', ותכין לי את אחד ממאכליה האהובים עלי...

 

[אפס שתיים]

כמה שאני מבינה אותך...

לפני כמה שבתות חשקה נפשי בליל שבת אחת ביחד עם האחים והאחיות שלי, כולנו, כמו פעם (עם בני/בנות זוג ואולךי קצת ילדים, אבל כולנו), עם זמירות שבת, צחוקים כמו פעם, כשהיינו ילדים. העליתי את הרעיון בפני אחי הקטן והוא לא ממש התלהב אבל אמר שאם האחרים יסכימו הוא, כמובן, יבוא גם. כשפגשתי את אחי הבכור והצעתי לו את זה הוא ענה לי שהוא לא מסוגל יהיה לעבור את זה, כשההורים שלי יהו בצד פסיביים וכמו שהם נראים, קשה לו מדי. כמו שזה נראה, אנו נעשה את זה (אם נעשה את זה) אחרי שהם ימותו. אבל, ביננו, אי אפשר ממש לשחזר את העבר. אנו אנשים שונים ומצאנו דפוסי חיים אחרים שטובים לנו יותר. נוסטלגיה היא דבר לא רע, אבל גם יכול להיות מסוכן וצריך להתנהל איתו בעדינות. אתמול דיברתי עם חברה שלי על חרדה קטנה, כלשהי, שאולי גם אני אחלה בזקנותי באלצהיימר. ואז אמרתי לה שיש רק דבר אחד שאני מאד מאד מאד רוצה, זה שהילדים והנכדים שלי (ובע"ה גם הנינים, אבל עוד קשה לי לדמיין אותם) יזכרו אותי כמי שהייתי במהלך חיי התקין ולא בימי מחלתי. אם זה יקרה, די לי. ואם גם אלוהים יאהב אותי ויקח אותי מהר, עוד יותר טוב.

 

[ronnyw]

ושוב, אפס שתיים, דיברת מתוך ליבי...

גם זה נושא שכבר הזכרתי בעבר, נושא שטורד את מנוחתי כל הזמן: להורי חמישה נכדים, בני 19-28. כולנו - הילדים והנכדים - היינו קשורים מאוד לסבים, וניהלנו מערכות יחסים צמודות מאוד. כל ארוע - ימי הולדת, סיומי שנות לימודים, מופעי חוג ריקוד או קונצרט בקונסבטוריום, נחגגו תמיד בנוכחות הסבים. הם היו מקור לעיצה, לבידור, לסיפורי מעשיות (ולחינוך הנכדים על שימור מורשת השואה) ועוד ועוד. כל זה הלך ודעך בשנים האחרונות. איך משמרים את הזכרונות ההם? איך גורמים לדור הצעיר לזכור את סבא וסבתא א'? כיוון שלא מצאתי דרך אחרת, אני מדברת איתם על זה ישירות. מזכירה ארועים, עוסקת בנוסטלגיה, מעלה נשכחות, מעלעלת איתם בתמונות. אבל זה לא מספיק. (ראו את דברי שריוש, שמודעת כבר היום שאינה זוכרת את סבתה מאז...) אבל מה אני רוצה מהצעירים? אפילו לי עצמי נדמה, שהורי מהשנים האחרונות משתלטים על תאי הזכרון שלי, ואני צריכה - מתוך הגיון וכוונה - להציף תמונות מהעבר (כמו שענתי עושה בעזרת הכתיבה שלה). מה יישאר לי ולהם בראש אחרי 120? איך שולטים בזה?

 

[ענתי44]

זורמים עם מה שיש

מנסים לתעד ולשמר דברים מהעבר. למשל לכתוב זכרונות של המשפחה. כל הדברים המרגשים שהיו. ככה יושבים כל בני המשפחה עם תמונות משפחתיות וכל אחד מספר מזכרונותיו הוא ומתעדים את זה או בכתב או מוקלט או בסרט וידאו. יש אמצעים פשוטים לכך. וגם משמרים ונוצרים את אותם רגעים מדהימים שאמא א' צצה ועושה קאם בק להופעה אחת.( זה מה שאני עושה כאן כשאני משתפת אתכם) מתעדים מאורעות משפחתיים של עכשיו למשל בחגים שבתות... או אירוע משמח אחר במשפחה. מה שאת ושתיים אפס כותבות כל כך נכון וכל כך כואב אבל אם נשקע בזכרונות העבר הטוב ונבזבז אנרגיה על הפחדים מהצפוי בעתיד אז... נחמיץ את ההווה. ורק כשיהיה גרוע יותר נתגעגע אליו. אולי נתעד כולנו דברים מרגשים או סיפורים מהעבר של יקירנו?

 

[ענתי44]

סליחה על שיבוש הכינוי

משום מה אני משבשת את הכינוי שלך ומתחילה הפוך שתיים אפס.... האם האלצהיימר נובט בתוכי? במקרה הזה אני פשוט חושבת שזה בגלל הכדורגל. כן אני יודעת שהכינוי שלך הוא שאת מול שני הורים חולים... אבל בגלל שאני אוהבת כדורגל אני מתבלבלת.