המילה מחוספס

[shd10932]

המילה מחוספס

מה זה מחוספס? פשוט, הא? כולם יודעים שמחוספס זה לא חלק. אבל מי הכניס את המשמעות הזו למילה בלשוננו העכשווית? בתורה המילה הזו מופיעה פעם אחת, במשמעויות אחרות לגמרי! (מגולה, חשוף, /ארוז) אז מאיפה צצה ההגדרה החדשה? אודה למי שישפוך קצת אור!

 

[r o r o r o]

הריני שופך קצת...

הרבה אור אינני יכול לשפוך, אבל מצורף צילום מאתר האקדמיה, לפיו השימוש במילה במובן זה נקבע ב-1930 או אף לפני כן. באתר בן יהודה ניתן לראות שכותבים ומשוררים השתמשו במילה מחוספס או מחספס עוד לפני כן, חלקם במובן שקשור איכשהו לכפור - כנראה בהשראת הפסוק המקורי משמות טז: וַתַּעַל, שִׁכְבַת הַטָּל; וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר, דַּק מְחֻסְפָּס--דַּק כַּכְּפֹר, עַל-הָאָרֶץ.

 

[ציפלך]

די ברור שהכוונה כאן

(והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ, ספר שמות פרק טז פסוק יד) היא לשכבת גרגרים דקה מעין הכפור (כלומר הגבור, מין ברד דק של פתיתי קרח הגובר על הארץ) פרושה על פני הארץ. איך זה נראה אפשר לברר בקלי קלות באיזה בוקר חרפי קר. גם די ברור שהמלה מורכבת מזוג השרשים חס-פס (אלא אם כן אתה מעדיף לראות אותה כצרוף חסף-ספף וכיוצא בהם). שאלת השאלות היא איך ההבנה מתקשרת לכוונה. כלומר, איך העברי הקדמון הסכים שהמלה מתאימה לכוונה. באוזנו הטובה ובחושו הלשוני המפותח (לפני שהמילונים והמורים דפקו לו את השכל) הוא השכיל לשמוע בחלקה הראשון של המלה את מכלול הצורות הקרובות גס-חס-כס-גש-קש, כלומר התיחסות לגושים או קשקשים גסים וקשים מכסים. את החלק השני הוא הכליל בצורות הקרובות פז-פס-פץ-פש-פת, כלומר התיחסות לפתיתים מפוצפצים ומפזזים. מכאן: ניר זכוכית הוא מחוספס, עור בעל חטטים או קשקשים או זיפים גם הוא מחוספס, ידית בעלת זיזים גבשושיים קוצניים גם היא מחוספסת.

 

[shd10932]

לאף אחד מראשונינו זה לא ברור.

המילה לא חייבת להיות מורכבת מחס ופס, היא יכולה להגיע מהמילה 'חפיסה' , או משורש ח.ש.פ. כשה-ש מתחלפת ב-ס, ועה"פ כפולה. היא יכולה גם להיות קשורה בקילוף- דבר מה חשוף, שוב, מאותו שורש. כך רש"י פירש. קאסוטו מוסיף כי באוגריתית בא הפועל ח.ס.פ. בהוראת ח.ש.ף שבמקרא, כך שגם הוא תומך בדעה השניה והשלישית שהוצגו בהודעה זו. ועדיין אין שום רמז לדבר מה לא-חלק; המן שאכלו אבותינו (אותו מתארת מילה יחידאית זו) דווקא מצטייר כמעוגל, חלק ומושלם. ("כזרע גד הוא" במדבר יא:ז) ועדיין השאלה בעינה עומדת: מי נטה לפירוש האומונוטופי אותו הצעת?

 

[ציפלך]

בוא נראה מה אומר דודנו אונקלוס

אבי הראשונים, אלוף המתרגמים. 1. הוא משתמש במילים האלו: דעדק = דק, קטן, דרדק. מקלף = מקוּלף (מעין מעשה קליפות?), מפוצל, מוּקצע. השרש קלף איננו נמצא בתנך אבל הוא קרוב לשרש חלף --- הקליפה חולפת על פני הפרי. גם אל כלף שממנו יש לנו את כלי החציבה כילף (תהילים 74:6). גיר = אבני חצץ. גלידא = ברד, כפור, קרח. 2. די ברור לי מה הוא מדמה לעצמו. 3. לא ברור לי מה זה "להגיע מהמילה חפיסה". 4. הכפור על פני הארץ הוא כמובן גלוי וחשוף, מאי רבותא בדבר? 5. אין לי ענין באוגריתית. 6. הברד אכן סגלגל וחלק אבל הוא בכל זאת מחספס את פני האדמה הקרה עליה הוא רובץ. 7. מעולם לא הצעתי שום פרוש קולי למלה תנכית.

 

[פילוסוף רוחני אוהב]

אני חושב

שמחוספס פרושו שצמוד אליו מבחוץ חומר שלא צריך להיות שם.

 

[ציפלך]

נכון

אלא שהחומר הנוסף הוא קצוץ ונפוץ. זכור שאת המן לקטו ביד.

 

[shd10932]

חקרתי קצת בספרי הלשון...

ספר הערוך של רבי נתן בן יחיאל מרומי (משנת הרל"ז) אומר כי מחספס= עשוי פצלות פצלות, כלומר מקולף. אי אפשר לומר שפירוש זה זהה לפירוש של לאיעזר בן יהודה- מחספס= עשוי גרעינים גרעינים. בכל מקרה, לצערנו רבי נתן כותב כי הוא כבר הסביר את פירוש המילה בפרוטרוט בספרו על העתקה פרסית- ספר שנדמה כי לא שרד את מאות השנים שעברו בינו לביננו. בכל מקרה- דעתי הדלה עדיין לא הבינה איך מקולף הוא "לא חלק". ויש עוד מה לעיין.