המכביה - מבט מבפנים (או "אמא אנחנו גאים בך")
סתם כי בא לי לשתף (וגם כי הילה כאן הבהירה לי שאין מצב שאני לא מעדכנת
) אז אתמול היה טקס הפתיחה של המכביה, ובאופן שעדין נראה פלאי בעיני ("לא ספורטאית", זוכרות?) מצאתי את עצמי צועדת במשלחת. האמת, התרגשתי. התכנסנו בדשא, ליד האצטדיון, כל משלחת בבגדים הייצוגיים, שמאפשרים לזהות את המדינה: ארה"ב, קנדה, ברזיל מקסיקו, שוייץ ועוד ועוד. וגם אני בין כל הספורטאים, בחולצה לבנה שכתבו עליה ISRAEL ביחד עם עוד רבים אחרים: רגע של גאוה ציונית. תחושת שייכות לקהילת הספורטאים הבינלאומית. התרגשתי. הטקס עצמו היה מושקע ביותר, ההופעה השווה בעיר, ואני ממש בין שתי הבמות המרכזיות, לא רע
רגע מרגש במיוחד, היה בהדלקת הלפיד, כאשר יסמין פיינגולד, שניצלה מהטביעה בירקון, וניהלה מאבק הרואי להשאר בחיים, רצה עם הלפיד ביד כחלק מנושאי הלפיד. אבל אני חושבת שמה שנחרט אצלי יותר מכל, היה הילדים שלי. בעלי והילדים ישבו בקהל, ולאורך כל הטקס שלחו לי SMS-ים: "אמא אנחנו גאים בך", "אנחנו רואים אותך, את גדולה!", "כל הכבוד, אוהבים אותך" ועוד ועוד. בינינו, כמה פעמים בחיים יוצא לנו לשמוע כזה דבר מהילדים שלנו? הרי בדרך כלל אנחנו אלו שמתגאות בהם. בשבילי זו היתה תחושה באמת מופלאה, שהועצמה בזכות כל האוירה המחשמלת שהיתה מסביב. חוויה. והבטחתי מבט מבפנים, אז הנה כמה תמונות מבפנים...
סתם כי בא לי לשתף (וגם כי הילה כאן הבהירה לי שאין מצב שאני לא מעדכנת