מישהי בעולם1
New member
המכתב האחרון
אמא ואבא יקרים שלי!
אם אתם קוראים את זה עכשיו, אז כנראה שאני לא פה יותר. שאני אי שם מתחת לאדמה בלי שום טיפת אור שמגיעה אלי.
אתם בטח לא מצליחים להבין למה עשיתי את זה, למה בחרתי לעשות את הדבר הכי קיצוני שאפשר להעלות על הדעת. אז אני אענה לכם... השנים האחרונות היו לי קשות מנשוא. כל רגע של ערות לווה בכעס, שנאה, גועל, מעצמי. לילות שלמים שבהם לא עצמתי עין לדקה, או לחילופין הייתי כל כך עייפה מהמאבק היומיומי הזה בעצמי, שברגע שהגעתי הביתה לא יצאתי מהמיטה. בקרים שבהם לא ראיתי סיבה להתעורר, לקום מהמיטה, אז אמרתי לכם שהתבטלו לי שעות ולא הייתי הולכת לחצי יום לפחות. שנים של פגיעה עצמית שהסתרתי מספיק טוב בשביל שאף אחד לא יראה.
אתם מבינים... בחודשים האחרונים זה התעצם וגדל, והחיים האלה הפכו לסיוט עלי אדמות. כאילו אני באיזה חלום בלהות,עד שלא יכולתי יותר. לא הצלחתי יותר לנשום או לראות את העולם בבירור.
אל תאשימו את עצמכם אמא ואבא יקרים שלי... אל תחשבו שהייתם יכולים לראות את זה, כי אתם לא. הסתרתי את זה טוב מידי. לא יכולתם לעשות כלום. פחדתי לספר לכם כי אז אני כבר לא אהיה הילדה הקטנה שלכם, אלא מין איזה מפלצת. נתתם לי כל מה שהייתי צריכה, מלאתם אותי בחום, באהבה ובאכפתיות שאני לא מצליחה להבין למה הם הגיעו לי בכלל. משהו בי פשוט דפוק, ואת זה כל המאמצים שבעולם לא יוכלו לתקן.
אני אוהבת אתכם עד אינסוף, תמסרו את זה גם לשני האחים שלי שאני כלכך אוהבת ומעריכה. אני מקווה שהמחסור שלי לא יהיה מורגש ושתמשיכו הכל כאילו שום דבר לא השתנה. אני אוהבת אתכם מאוד. מאוד. מאוד. ומצטערת שפגעתי בכם ככה, אבל לא היה לי ברירה.
שומרת עליכם מלמעלה (תכלס מלמטה), וממקום טוב יותר, הבת האוהבת שלכם.
***** חשוב לי לציין שזה לא מראה על שום כוונה להתאבד או משהו בסגנון***** אלו סתם מחשבות סרק כלשהן שאני לא מתכוונת לבצע. אל תדאגו לי אני בסדר גמור
אמא ואבא יקרים שלי!
אם אתם קוראים את זה עכשיו, אז כנראה שאני לא פה יותר. שאני אי שם מתחת לאדמה בלי שום טיפת אור שמגיעה אלי.
אתם בטח לא מצליחים להבין למה עשיתי את זה, למה בחרתי לעשות את הדבר הכי קיצוני שאפשר להעלות על הדעת. אז אני אענה לכם... השנים האחרונות היו לי קשות מנשוא. כל רגע של ערות לווה בכעס, שנאה, גועל, מעצמי. לילות שלמים שבהם לא עצמתי עין לדקה, או לחילופין הייתי כל כך עייפה מהמאבק היומיומי הזה בעצמי, שברגע שהגעתי הביתה לא יצאתי מהמיטה. בקרים שבהם לא ראיתי סיבה להתעורר, לקום מהמיטה, אז אמרתי לכם שהתבטלו לי שעות ולא הייתי הולכת לחצי יום לפחות. שנים של פגיעה עצמית שהסתרתי מספיק טוב בשביל שאף אחד לא יראה.
אתם מבינים... בחודשים האחרונים זה התעצם וגדל, והחיים האלה הפכו לסיוט עלי אדמות. כאילו אני באיזה חלום בלהות,עד שלא יכולתי יותר. לא הצלחתי יותר לנשום או לראות את העולם בבירור.
אל תאשימו את עצמכם אמא ואבא יקרים שלי... אל תחשבו שהייתם יכולים לראות את זה, כי אתם לא. הסתרתי את זה טוב מידי. לא יכולתם לעשות כלום. פחדתי לספר לכם כי אז אני כבר לא אהיה הילדה הקטנה שלכם, אלא מין איזה מפלצת. נתתם לי כל מה שהייתי צריכה, מלאתם אותי בחום, באהבה ובאכפתיות שאני לא מצליחה להבין למה הם הגיעו לי בכלל. משהו בי פשוט דפוק, ואת זה כל המאמצים שבעולם לא יוכלו לתקן.
אני אוהבת אתכם עד אינסוף, תמסרו את זה גם לשני האחים שלי שאני כלכך אוהבת ומעריכה. אני מקווה שהמחסור שלי לא יהיה מורגש ושתמשיכו הכל כאילו שום דבר לא השתנה. אני אוהבת אתכם מאוד. מאוד. מאוד. ומצטערת שפגעתי בכם ככה, אבל לא היה לי ברירה.
שומרת עליכם מלמעלה (תכלס מלמטה), וממקום טוב יותר, הבת האוהבת שלכם.
***** חשוב לי לציין שזה לא מראה על שום כוונה להתאבד או משהו בסגנון***** אלו סתם מחשבות סרק כלשהן שאני לא מתכוונת לבצע. אל תדאגו לי אני בסדר גמור
