Freaking Eyes
New member
המכתב שלא ישלח.
זוכר צוריאל ?! כמה חיכיתי שתתקשר? אבל לא התקשרת. זוכר, כשעוד הייתי ילדונת תמימה? כשעבר לי רטט בגוף כששמעתי את הקול העמוק שלך ?! זוכר, איך הייתי נרדמת עם הטבעת ומתעוררת עם חיוך על הפנים, זוכר?! זוכר צוריאל?!איך חכיתי שתתקשר? אבל לא התקשרת. זוכר, כשהשינוי כבר חל אבל אני האמנתי שהכל בסדר! שאני בסדר. שאתה בסדר. שאנחנו, אתה ואני בסדר. הייתי יושבת לילות ומשכנת את עצמי שהכל בסדר. שאין לי סיבה לדאגה. שאנחנו בסדר צוריאל. זוכר צוריאל?! זוכר איך חכיתי שתתקשר?! אבל לא התקשרת. הרגשתי את החשש זורם בעורקים, מציף את חושי, עובר דרך כל תא בגופי, אבל חשבתי שיהיה בסדר. שזה רק מוחי הטרוד. שאין סיבה לדאגה. זוכר צוריאל?! זוכר את החתכים?! זוכר את הדמעות?! זוכר את הכוויות?! זוכר את הצרחות?! זוכר את המילים?!את ההתמסרות?! זוכר צוריאל?! זוכר, איך התבוננתי בך, כמו על פסל, במבט נערץ?! הקרבתי למענך את כולי. הסרתי מעליי את מעטפת התמימות, ההיגיון, הכבוד. הקרבתי למענך את גאוותי שלא הקרבתי למען אף אחד אחר. הייתי מוכנה להקריב עוד. לתת הכל. כל מה שתבקש. רק תבקש, ואני אהיה שם, למרגלות רגליך. אני. הסמרטוט שאתה מדבר עליו, זוכר צוריאל?! לקחת ממני הכל. כבר לא נותר לי מה לתת לך. השארת אותי לבד. האם חשבת שאני מספיק חזקה בשביל לשאת כל זאת לבד?! האם חשבת כלל?! אל תשתוק! תענה לי! השארת אותי לבד בכותנת השגעון הזאת. זוכר?! אני כבר לא ילדה תמימה. ולמרות הכל...אתמול...הם אמרו שאם עוצמים את העיניים חזק וחוזרים על המשאלה מספיק פעמים, היא תתגשם. מילמלתי אותה חזק, עיניי התכווצו, בעומק נפשי מגחחת על הטיפשות. טיפשה. את הרי יודעת שזה לא עובד. את הרי לא תמימה יותר. ובכל זאת זה היה חזק יותר ממני. מלימלתי ומילמלתי, ועברו הדקות, ועברו השעות ,ולא התקשרת. זוכר צוריאל?!איך חכיתי שתתקשר?! אבל לא התקשרת. לא מתוכנן. פשוט זרם לי. הכל פה אמיתי. אפילו השם. לא חשבתי שיהיה לי מספיק אומץ לעשות את זה בפומבי.
זוכר צוריאל ?! כמה חיכיתי שתתקשר? אבל לא התקשרת. זוכר, כשעוד הייתי ילדונת תמימה? כשעבר לי רטט בגוף כששמעתי את הקול העמוק שלך ?! זוכר, איך הייתי נרדמת עם הטבעת ומתעוררת עם חיוך על הפנים, זוכר?! זוכר צוריאל?!איך חכיתי שתתקשר? אבל לא התקשרת. זוכר, כשהשינוי כבר חל אבל אני האמנתי שהכל בסדר! שאני בסדר. שאתה בסדר. שאנחנו, אתה ואני בסדר. הייתי יושבת לילות ומשכנת את עצמי שהכל בסדר. שאין לי סיבה לדאגה. שאנחנו בסדר צוריאל. זוכר צוריאל?! זוכר איך חכיתי שתתקשר?! אבל לא התקשרת. הרגשתי את החשש זורם בעורקים, מציף את חושי, עובר דרך כל תא בגופי, אבל חשבתי שיהיה בסדר. שזה רק מוחי הטרוד. שאין סיבה לדאגה. זוכר צוריאל?! זוכר את החתכים?! זוכר את הדמעות?! זוכר את הכוויות?! זוכר את הצרחות?! זוכר את המילים?!את ההתמסרות?! זוכר צוריאל?! זוכר, איך התבוננתי בך, כמו על פסל, במבט נערץ?! הקרבתי למענך את כולי. הסרתי מעליי את מעטפת התמימות, ההיגיון, הכבוד. הקרבתי למענך את גאוותי שלא הקרבתי למען אף אחד אחר. הייתי מוכנה להקריב עוד. לתת הכל. כל מה שתבקש. רק תבקש, ואני אהיה שם, למרגלות רגליך. אני. הסמרטוט שאתה מדבר עליו, זוכר צוריאל?! לקחת ממני הכל. כבר לא נותר לי מה לתת לך. השארת אותי לבד. האם חשבת שאני מספיק חזקה בשביל לשאת כל זאת לבד?! האם חשבת כלל?! אל תשתוק! תענה לי! השארת אותי לבד בכותנת השגעון הזאת. זוכר?! אני כבר לא ילדה תמימה. ולמרות הכל...אתמול...הם אמרו שאם עוצמים את העיניים חזק וחוזרים על המשאלה מספיק פעמים, היא תתגשם. מילמלתי אותה חזק, עיניי התכווצו, בעומק נפשי מגחחת על הטיפשות. טיפשה. את הרי יודעת שזה לא עובד. את הרי לא תמימה יותר. ובכל זאת זה היה חזק יותר ממני. מלימלתי ומילמלתי, ועברו הדקות, ועברו השעות ,ולא התקשרת. זוכר צוריאל?!איך חכיתי שתתקשר?! אבל לא התקשרת. לא מתוכנן. פשוט זרם לי. הכל פה אמיתי. אפילו השם. לא חשבתי שיהיה לי מספיק אומץ לעשות את זה בפומבי.
sadclown: הוא לא שווה להמתנה. *hug*