נעמי קשינסקי
New member
המכתב שלא נכתב, המכתב שלא נשלח
עבדנו בבנק-לאומי בשנת 83. עבדנו תקופה קצרה. אם אני זוכרת נכון, בערך, מס´ שבועות. כשנכנסת ביומך הראשון לסניף, עובדת שהיתה ליידי קראה בקול נרגש, "תראי איזה חתיך תראי איזה חתיך". טבעתי בעבודה. הרמתי לרגע את ראשי. הסתכלתי עלייך הסתכלת עליי. ידייך בכיסים. פסעת לכיוון המחלקה. זוכרת את הליכתך היטב כאילו זה קרה אתמול. עישנת הרבה, אחד אחריי השני. כמו קיטור. חרה לי, שבחור יפהפה כמוך, מוכן להרוס את חייו לטובת ההרס ההרסני הזה. נהגתי להעלים לך את הסיגריות והמצית לעיתים-קרובות. לא לקח לך הרבה זמן להבין מי היא זאת. התנהל מרדף בכל הסניף. בכל מקום היית אחריי. לא אחת, הייתי צריכה אישור של מנהל הסניף, אתה אחריי. לא לכל אחד היה רשות להיכנס לחדרו בחופשיות שכזו. לא אחת, הייתי צריכה אישור של סגן מנהל הסניף, אתה אחריי. לא אחת, הייתי צריכה לקחת חומר מהארכיון / להחזיר חומר מהארכיון, אתה אחריי. ממתין בשקט מופתי עד שאחזור למקומי להחזיר לך את מבוקשך. לא מנסה להתחיל איתי למרות, שלעיתים, הייתי לבד. למרות, שלא חסרו בחורים / גברים, שהיו מנצלים את המצב. לא ניסית לפתוח עימי בשיחה. היום, אני יודעת שזה נבע בגלל, שהיית ביישן, סגור, מופנם. לא ניסיתי לפתוח עימך בשיחה, בגלל, אותן תכונות אופי שליליות אילו. לפעמים, החזרתי את תאוותך. לפעמים, דבקתי בעקשנותי ולא החזרתי את שליבך חפץ. קפצת לסופר-סל שהיה במרחק דקות הליכה מהסניף קנית סיגריות ומצית חדש. תהיתי עם כעסת עליי. הבנתי, שהאיכפתיות שלי נגעה לליבך. היום, אין לי ספק בכך. ישבת ליד עובד, שנהגתי לשוחח עימו, בבקרים ובהפסקות צהריים. ישבתי במקומך, עד שהגעת לסניף בבקרים, עד שחזרת מהפסקות צהריים. בל פעם אמרת, שאני יכולה להמשיך לשבת. במקום לנצל את זה, טענתי בטפשות, שאני צריכה לחזור לעבודה (לא שזה לא היה נכון). לרוע-המזל הנוסף, הגעת ממש לפניי פתיחת הסניף אם כי, אני יודעת, שזה לא תירוץ. באחת הפעמים, יישבתי על שולחנך, ושוחחתי עם איתו עובד שנהגתי לשוחח עימו. לא שמתי לב שהגעת. יירדתי מהשולחן, ניתקלתי בך, היינו במצב פנים מול פנים. אמרת בחיוך, שאני יכולה להמשיך לשבת. במקום לנצל את זה, טענתי את אותה טענה מטופשת, שעלי לחזור לעבודה. ביומי האחרון, עובדיי המחלקה, קנו לי מתנת פרידה למזכרת. זה היה באחד מימיי שישי בצהריים. גם אתה לקחת בזה חלק. באת לקראתי, קראת בקול ידידותי, "הי כפרה". במקום להתייחס לזה השתנקתי. זכור לי היטב, זוג העיניים הגדולות שאחת העובדות פחחה, בשעה שכנית אותי כך. לא כינית כך אף עובד / ת אחר / ת. באותה תקופה, לא היה נהוג לכנות כך, כפי שזה נהוג היום. אני בטוחה, שציפת לתגובה כשלהי וכשזו לא הגיע זכור לי היטב, שהסתובבת וחזרת למקומך. הרבה טראומות עברו עליי במהלך חיי. אני יודעת, משמעות של סבל מהו, מהיום הראשון שהביאו אותי הביתה מבית-החולים בגלל כישלון נישואיהם של "הוריי". זה פגע בי מכל הבחינות ! ! ! אני ילידת סנדביץ´. הייתי צריכה להתגונן בפניי אחותי, שהסיטה נגדי את אחי, לעיתים כה קרובות. עברתי טראומה נוספת, שבהחלט, יכול להשפיע על מערכות ייחסים . . . דחקתי טראומות שעברתי במשך שנים . . . עזבתי את הסניף כלל לא חשבתי על התקופה הזאת. נשאתי בשנת 85. זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון, לפחות, מבחינתי. בתקופה שעבדתי בסניף ולאחריה, העקתי על אמי מבחינה כלכלית, עליה חלו כל ההוצאות, למרות שכבר בגיל קטן, עשיתי ה-כ-ל בכדיי לעזור מבחינה כלכלית. כבר בגיל קטן, עשיתי בייביסיטרים בבניין מחוץ לבניין, את הכסף שהרווחתי שמרתי עבור משפחתי ועבורי. כבר בגיל קטן, עבדתי עבודות שונות ומשונות, את הכסף שהרווחתי שמרתי עבור משפחתי ועוברי. אחריי השירות הצבאי עבדתי בסניף. באותה תקופה, עבדו מפוצל, כמעט מידיי יום ביומו. כמעט שלא הייתי בבית. תקופה זאת החלה לדשדש במוחי עם התעצמותן של הפיגועים. גבר בי הרצון לדעת מה קורה אודותיך. מצאתי את עצמי כותבת לך מכתב, אך, לא זכרתי אפילו את שמך הפרטי, לרוע-המזל, אין לי זיכרון טוב לשמות של אנשים או חפצים, לעומת זאת, יש לי זיכרון טוב לאירועים מגיל 3. נאלצתי להפוך עולם בכדיי לאתר אותך. באתי במגע עם כל גורם אפשרי. אחריי חיפושים קדחניים של 11 חודשים איתרתיך. ניסיתי ליצור עימך קשר אך, אתה מתכחש, מתחמק. חוכמה גדולה להתכחש, להתחמק, בטל´, במכתב. התחוור לי : שלבתך הבכורה קוראים כשמי. מבירור הדבר, היא לא נקראת כך, על אף אחת מהמשפחה שלך. מהמשפחה של אישתך לשעבר. בחורה, אישה, איתה היו לך מערכות ייחסים. במסגרת חיפושיי אחריך, טענתי, שלא ניפגשנו. מסתבר שאין זה נכון כלל וכלל. נפגשנו גם נפגשנו. ביתו, מרפאתו של אביך, נמצא בניין אחד לפניי בניין מגוריה של חברתי לשעבר. חברתי לשעבר נהגה ללוותינו הביתה. באחת הפעמים, התעכבנו למטה. בחור עבר ברחוב. לא הסיר ממני את מבטיו עד שהוא נכנס לבניין שאביו מתגורר שם. חזרתי הביתה, לא הבנתי, מדוע כה בחנת אותי ? ? ? היום אני יודעת גם יודעת, שזה היית אתה. לא אמרת מילה. שתקת. אינני יודעת, אם שוב התביישת, או לא ידעת אם לפנות אליי בעקבות מה שקרה בסניף, או בגלל חשבון נפש. גם אני לא אמרתי דבר. זכור לי, שזה היה בחושך. לצערי, ראייתי לא טובה בחושך. אינני מזהה אנשים (אפילו אנשים מוכרים) בחושך. אינני מזהה מקומות בחושך. באותה תקופה, ניחנתי ברגישות יתרה, בגלל עודף משקל. נהגתי להסתגר הרבה בבית. זאת אחת הפעמים הבודדות שהרשיתי לעצמי לצאת. דווקא אז פגשת אותי . . . בוודאי אינך מבין, את הריגשות היתרה שלי לדבר כמיניי רבים. הכי כואב לי ; שאתה מפקפק בי. הלוואי ויידעתי על סמך מה ? ? ? אתה אפילו לא בודק עובדות מעל פניי השטח לפניי שאתה מפקפק. אני יודעת תגובות של אנשים לסיפורי. אני יודעת, שאנשים יגידו, שאני אובססית. אני יודעת, שאנשים יגידו, שעליי להניח לעבר. אבל, עד שלא אגפגוש אותך פנים מול פנים ואשמע את תגובתך הרצינית לדבר, לא אניח לכך, מישום שאינני נוטה להאמין לרגע, שאינך יודע מי אני. שאינך זוכר אותי. שאין לך כל רגש אליי. מבטייך כשניפגשנו לגמריי במקרה אמרו לי הרבה, שלא לדבר, על שמה של בתך הבכורה. אני גם יודעת שיש לך זיכרון פנומינלי, אני חושבת, שזיהית אותי מרחוק.
עבדנו בבנק-לאומי בשנת 83. עבדנו תקופה קצרה. אם אני זוכרת נכון, בערך, מס´ שבועות. כשנכנסת ביומך הראשון לסניף, עובדת שהיתה ליידי קראה בקול נרגש, "תראי איזה חתיך תראי איזה חתיך". טבעתי בעבודה. הרמתי לרגע את ראשי. הסתכלתי עלייך הסתכלת עליי. ידייך בכיסים. פסעת לכיוון המחלקה. זוכרת את הליכתך היטב כאילו זה קרה אתמול. עישנת הרבה, אחד אחריי השני. כמו קיטור. חרה לי, שבחור יפהפה כמוך, מוכן להרוס את חייו לטובת ההרס ההרסני הזה. נהגתי להעלים לך את הסיגריות והמצית לעיתים-קרובות. לא לקח לך הרבה זמן להבין מי היא זאת. התנהל מרדף בכל הסניף. בכל מקום היית אחריי. לא אחת, הייתי צריכה אישור של מנהל הסניף, אתה אחריי. לא לכל אחד היה רשות להיכנס לחדרו בחופשיות שכזו. לא אחת, הייתי צריכה אישור של סגן מנהל הסניף, אתה אחריי. לא אחת, הייתי צריכה לקחת חומר מהארכיון / להחזיר חומר מהארכיון, אתה אחריי. ממתין בשקט מופתי עד שאחזור למקומי להחזיר לך את מבוקשך. לא מנסה להתחיל איתי למרות, שלעיתים, הייתי לבד. למרות, שלא חסרו בחורים / גברים, שהיו מנצלים את המצב. לא ניסית לפתוח עימי בשיחה. היום, אני יודעת שזה נבע בגלל, שהיית ביישן, סגור, מופנם. לא ניסיתי לפתוח עימך בשיחה, בגלל, אותן תכונות אופי שליליות אילו. לפעמים, החזרתי את תאוותך. לפעמים, דבקתי בעקשנותי ולא החזרתי את שליבך חפץ. קפצת לסופר-סל שהיה במרחק דקות הליכה מהסניף קנית סיגריות ומצית חדש. תהיתי עם כעסת עליי. הבנתי, שהאיכפתיות שלי נגעה לליבך. היום, אין לי ספק בכך. ישבת ליד עובד, שנהגתי לשוחח עימו, בבקרים ובהפסקות צהריים. ישבתי במקומך, עד שהגעת לסניף בבקרים, עד שחזרת מהפסקות צהריים. בל פעם אמרת, שאני יכולה להמשיך לשבת. במקום לנצל את זה, טענתי בטפשות, שאני צריכה לחזור לעבודה (לא שזה לא היה נכון). לרוע-המזל הנוסף, הגעת ממש לפניי פתיחת הסניף אם כי, אני יודעת, שזה לא תירוץ. באחת הפעמים, יישבתי על שולחנך, ושוחחתי עם איתו עובד שנהגתי לשוחח עימו. לא שמתי לב שהגעת. יירדתי מהשולחן, ניתקלתי בך, היינו במצב פנים מול פנים. אמרת בחיוך, שאני יכולה להמשיך לשבת. במקום לנצל את זה, טענתי את אותה טענה מטופשת, שעלי לחזור לעבודה. ביומי האחרון, עובדיי המחלקה, קנו לי מתנת פרידה למזכרת. זה היה באחד מימיי שישי בצהריים. גם אתה לקחת בזה חלק. באת לקראתי, קראת בקול ידידותי, "הי כפרה". במקום להתייחס לזה השתנקתי. זכור לי היטב, זוג העיניים הגדולות שאחת העובדות פחחה, בשעה שכנית אותי כך. לא כינית כך אף עובד / ת אחר / ת. באותה תקופה, לא היה נהוג לכנות כך, כפי שזה נהוג היום. אני בטוחה, שציפת לתגובה כשלהי וכשזו לא הגיע זכור לי היטב, שהסתובבת וחזרת למקומך. הרבה טראומות עברו עליי במהלך חיי. אני יודעת, משמעות של סבל מהו, מהיום הראשון שהביאו אותי הביתה מבית-החולים בגלל כישלון נישואיהם של "הוריי". זה פגע בי מכל הבחינות ! ! ! אני ילידת סנדביץ´. הייתי צריכה להתגונן בפניי אחותי, שהסיטה נגדי את אחי, לעיתים כה קרובות. עברתי טראומה נוספת, שבהחלט, יכול להשפיע על מערכות ייחסים . . . דחקתי טראומות שעברתי במשך שנים . . . עזבתי את הסניף כלל לא חשבתי על התקופה הזאת. נשאתי בשנת 85. זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון, לפחות, מבחינתי. בתקופה שעבדתי בסניף ולאחריה, העקתי על אמי מבחינה כלכלית, עליה חלו כל ההוצאות, למרות שכבר בגיל קטן, עשיתי ה-כ-ל בכדיי לעזור מבחינה כלכלית. כבר בגיל קטן, עשיתי בייביסיטרים בבניין מחוץ לבניין, את הכסף שהרווחתי שמרתי עבור משפחתי ועבורי. כבר בגיל קטן, עבדתי עבודות שונות ומשונות, את הכסף שהרווחתי שמרתי עבור משפחתי ועוברי. אחריי השירות הצבאי עבדתי בסניף. באותה תקופה, עבדו מפוצל, כמעט מידיי יום ביומו. כמעט שלא הייתי בבית. תקופה זאת החלה לדשדש במוחי עם התעצמותן של הפיגועים. גבר בי הרצון לדעת מה קורה אודותיך. מצאתי את עצמי כותבת לך מכתב, אך, לא זכרתי אפילו את שמך הפרטי, לרוע-המזל, אין לי זיכרון טוב לשמות של אנשים או חפצים, לעומת זאת, יש לי זיכרון טוב לאירועים מגיל 3. נאלצתי להפוך עולם בכדיי לאתר אותך. באתי במגע עם כל גורם אפשרי. אחריי חיפושים קדחניים של 11 חודשים איתרתיך. ניסיתי ליצור עימך קשר אך, אתה מתכחש, מתחמק. חוכמה גדולה להתכחש, להתחמק, בטל´, במכתב. התחוור לי : שלבתך הבכורה קוראים כשמי. מבירור הדבר, היא לא נקראת כך, על אף אחת מהמשפחה שלך. מהמשפחה של אישתך לשעבר. בחורה, אישה, איתה היו לך מערכות ייחסים. במסגרת חיפושיי אחריך, טענתי, שלא ניפגשנו. מסתבר שאין זה נכון כלל וכלל. נפגשנו גם נפגשנו. ביתו, מרפאתו של אביך, נמצא בניין אחד לפניי בניין מגוריה של חברתי לשעבר. חברתי לשעבר נהגה ללוותינו הביתה. באחת הפעמים, התעכבנו למטה. בחור עבר ברחוב. לא הסיר ממני את מבטיו עד שהוא נכנס לבניין שאביו מתגורר שם. חזרתי הביתה, לא הבנתי, מדוע כה בחנת אותי ? ? ? היום אני יודעת גם יודעת, שזה היית אתה. לא אמרת מילה. שתקת. אינני יודעת, אם שוב התביישת, או לא ידעת אם לפנות אליי בעקבות מה שקרה בסניף, או בגלל חשבון נפש. גם אני לא אמרתי דבר. זכור לי, שזה היה בחושך. לצערי, ראייתי לא טובה בחושך. אינני מזהה אנשים (אפילו אנשים מוכרים) בחושך. אינני מזהה מקומות בחושך. באותה תקופה, ניחנתי ברגישות יתרה, בגלל עודף משקל. נהגתי להסתגר הרבה בבית. זאת אחת הפעמים הבודדות שהרשיתי לעצמי לצאת. דווקא אז פגשת אותי . . . בוודאי אינך מבין, את הריגשות היתרה שלי לדבר כמיניי רבים. הכי כואב לי ; שאתה מפקפק בי. הלוואי ויידעתי על סמך מה ? ? ? אתה אפילו לא בודק עובדות מעל פניי השטח לפניי שאתה מפקפק. אני יודעת תגובות של אנשים לסיפורי. אני יודעת, שאנשים יגידו, שאני אובססית. אני יודעת, שאנשים יגידו, שעליי להניח לעבר. אבל, עד שלא אגפגוש אותך פנים מול פנים ואשמע את תגובתך הרצינית לדבר, לא אניח לכך, מישום שאינני נוטה להאמין לרגע, שאינך יודע מי אני. שאינך זוכר אותי. שאין לך כל רגש אליי. מבטייך כשניפגשנו לגמריי במקרה אמרו לי הרבה, שלא לדבר, על שמה של בתך הבכורה. אני גם יודעת שיש לך זיכרון פנומינלי, אני חושבת, שזיהית אותי מרחוק.