נראה לי שאין טעם בלהגיד. יש יותר מידי משקעים,
וזכרונות רעים--שאין מצב שדיבור/מכתב/שיחה תשנה משהו.
גם לא במיוחד נשאר למי לומר.
המשפט היחיד שהייתי כותבת "מצטערת, שלא כעסתי ונעלבתי בקול, וזזתי ברוב נימוס הצידה, וטפשים הייתם ולא הבנתם."
שחבל שהוא לא מבין שהוא מפסםס את הילד שלו. ושחבל שלא ניצל את ההזדמנות כשבעלי השתפך בפניו לפני כמה שנים ורק זרק הצהרות. וגם- שלא בכל דבר אפשר להאשים את האישה החדשה, על אף שכולנו יודעים מה חלקה.
למרות שיש לא מעט דברים לומר, אני לא חושבת שזה ישנה משהו.
יש זכרונות רבים ומשקעים, אך עבר הרבה זמן מאז.
יש האומרים לא כדאי להעיר את המתים.
כל עוד יש שקט תעשייתי
, לדעתי אין טעם.
אבל בדמיון (ובחלומות בלילה) הייתי רוצה שתהיה שיחה פתוחה מלב אל לב, שיחה שבאה ממקום של הבנה, של כנות, של הכלה, שבה נאמר אחת לשנייה (עם חמתי):"סליחה. לא ידעתי שכך הרגשת, זו לא הייתה כוונתי, אני מצטערת" ועם חיבוק.