המכתב שלי שוב , הוספתי דברים ורגשות שעלו לי :
אני חייל בחיל האויר כבר חודשיים וחצי , אחרי טירונות קשה בגלל קשיים נפשיים הוצבתי בקורס בבסיס סגור וקצת רחוק מהבית . יש לי קשיי הסתגלות (קה''ס 41) . הבעיה היא שאני בדיכאון ממש גדול מאז שהתגייסתי , אני לא מסוגל להיות רחוק מהבית ולא יכול שלא להיות כל יום בבית ולראות את המשפחה שלי , אני מרגיש אבוד כמו פאזל שהחלקים שלו התפזרו בכל מקום אני פשוט עושה מה שאומרים והולך לאן שאומרים ואני לא מסוגל יותר ! אני כל הזמן סופר את השניות והדקות מתי הולכים הביתה וכשהולכים סוף סוף אני גם בבית בדיכאון ולא נהנה כי אני כל הזמן חושב על זה שהינה כבר תכף חוזרים לשם . אני חי מפעם שהולכים הביתה לפעם הבאה שהולכים הביתה . אני לא ישן כמעט שם אני מתעורר כל רגע ,יש לי כל הזמן סיוטים שלא מאמינים לי שאני נשאר עם ההרגשה הזו לנצח ואני מתעורר בבהלה המון פעמים במהלך הלילה ואף מצלצל למפקדת באמצע הלילה בגלל ההרגשה הרעה והקושי לחזור ולהירדם ואומר לה שאני רוצה ללכת הביתה בזה הרגע . אני לא מתחבר לאף אחד ואין לי חברים , יש לי נשירה בשיער, חוסר תאבון (רזיתי לפחות 8 קילו) , יש לי עצירות ואני מעודי לא סבלתי מעצירות . אני כל הזמן חושד בדברים ולא סומך עליהם , אני לא מתקלח שם בכלל ולא הולך כמעט לשירותים אני מרגיש שמסתכלים עליי ובוחנים אותי כל הזמן , אני מרגיש שם ממש ממש רע כל הזמן מתקשר להורים כל הזמן , כל הזמן פוחד כל הזמן חושש משטויות ! אם סוגרים את הדלת בכיתה זה מלחיץ אותי , כל דבר קטן מרתיע אותי כל שינוי קטן מלחיץ אותי ואני מרגיש שאני לא יכול יותר ! . יש לי גם כמו טראומות כאלה בגלל שהייתי לפני חצי שנה בטיסה ומהטוס כמעט התרסק וגם הייתי בפיגוע התאבדות . בטירונות הייתי בנוהל התאבדות מרוב שהיה לי קשה ,שואלים תמיד אם התכוונתי לעשות משהו לעצמי , אני מניח שלא אבל כל המחשבות והרגשות הרעים האלה נאגרים בתוכי ואני מרגיש שמתישהו זה יתפוצץ ושאני לא אוכל יותר ! . בצו הראשון לפני הגיוס הייתי אצל קב''ן והוא רצה לא לגייס אותי ואמר שיהיה לי ממש קשה אבל אני התעקשתי על להתגייס ולכן הוא רק נתן לי קה''ס 41 ואני שלא הבנתי את המצב חשבתי שאם הצלחתי להסביר שיהיה לי קשה בקרבי אז ההרגשה הרעה שידעתי שתהיה אם אהיה בקרבי לא תחזור עוד . אני חושב שחשוב לשרת בצבא ואני רוצה לשרת אבל במצב שיהיה נסבל מבחינה נפשית עבורי ואני חושב שבגלל זה יש המון מקצועות בצבא והמון דברים שאפשר להיות בהם כי יש אנשים כאלה ויש אנשים כאלה ויש אנשים שמתאים להם לשרת רחוק מהבית והם בנויים לכך נפשית ויש אנשים שלא ולכן אני לא בקרבי. מאז ביקרתי במהלך הגיוס עוד פעמיים אצל קבנ''ים אחד בטירונות ועוד אחד בבסיס הנוכחי שדיי התעלם מהדברים שלי , לא נתן לי לסיים אותם וטען שהזמן שלנו נגמר וכל שעליי לעשות הוא ל"התגבר" , חשבתי שהיה לי רע בטירונות מאד ושרע לי עכשיו אבל שאולי אני יכול להסתגל ושקודם כל עליי לנסות , אבל להסתגל לוקח יום – יומיים , שבוע – שבועיים , חודש – חודשיים , אבל אני כמעט 3 חודשים בצבא ולא הסתגלתי להיות רחוק מהבית ולישון במקום שהוא לא הבית שלי ואני מרגיש שאני לא יכול יותר ושאני לא אסתגל לזה כמו שבבית הספר לא הסתגלתי לכך , בנוסף ההרגשה שלי אמורה להשתפר ועם כל יום שעובר אני אמור להרגיש טוב יותר עם הזמן אבל ההרגשה היא כמו ביום הראשון ואף הולכת ומחמירה . לא הצלחתי לבטא את עצמי מעולם כמו שרציתי שאצליח ואני גם לא מרגיש בנוח לחשוף את קשיי בפני אדם זר . המצב הנפשי הרע שלי משפיע עליי גופנית , אין לי חשק לעשות דברים והמפקדת טוענת שאני איטי ואדיש ואני לא בן אדם כזה . אף אחד כאן לא מכיר את אסף האמיתי כי אני לא כזה ! אני לא ילד דיכאוני שסגור בתוך עצמו . אני אמור לראות שוב קפ''ס ואני מקווה שהפעם יעזרו לי אבל הבעיה היא שאני מרגיש שבדיבור ובכלל אני לא מצליח לבטא את עצמי נכון ולפעמים יוצא לי מהפה משהו שבראש כשחשבתי עליו התכוונתי שישמע אחרת . אני חייב שיעזרו לי , שבסוף כל יום אני אחזור למקום שלי שאוכל לאסוף את עצמי מחדש , לצבור כוחות להיזכר מי אני ומה אני ואז לחזור ליום המחרת כי אחרת אני לא אהיה מסוגל להמשיך ככה , זה מצב שאני לא מסוגל להסתגל אליו ואני חייב להיות בסביבה המוכרת שלי כל יום כי אני לא יכול אחרת וגם כשההורים שלי רצו לעבור דירה אני סירבתי בכל תוקף שכן המצב יהיה לי קשה מאד שכן אני קשור מאד לבית שלי וככה זה היה מאז ומתמיד וככה הורגלתי . כל סוף שבוע שאני חוזר הביתה אני מתפלל שהבוקר לא יגיע ורק חושב תמיד איך לא להגיע ואיך ללכת הביתה . לחזור כל יום אל הסביבה המוכרת שלי זה מה שיחזיק אותי וזה מה שיתן לי את הכוח ליום המחרת . ההרגשה והמועקה הזו היא לא הרגשה שאני נתקל בה לראשונה בחיי , בבת הספר היו לי בעיות דומות . הלכתי לטיול שנתי פעם אחת בכיתה ז' בערך ובאמצע הלילה התעוררתי ובכיתי שאני רוצה לחזור הביתה ובאו לקחת אותי , מאז אני לא הולך לטיולים שנתיים , גדנ''ע ולא ישן מחוץ לבית . הנפש שלי כבר ממש זועקת לעזרה ! ואני מרגיש שאף אחד לא מקשיב לי ולא באמת מבין אותי וכל הזמן מנסים לסבן אותי עם "יהיה בסדר" ו-"אל תדאג" וזה ממש לא עוזר . אני ניסיתי להסתגל להיות רחוק מהבית , לא לחזור למקום שלי בכל סוף יום ולישון מחוץ לבית , אני ניסיתי ! באמת שניסיתי אבל אני מרגיש שאני לא יכול יותר ואני מבקש שיעזרו לי . בנוסף אני חושב שבגלל שהייתי כבר מספר פעמים אצל קבנ''ים שלא הקשיבו לי אולי הם כתבו שם איזה משהו רע לגביי ואני לא יודע מה לעשות כדי שיאמינו לי ובאמת יקשיבו לי כי אני אוכל את עצמי מבפנים על זה שאני לא מצליח לבטא את עצמי נכון ואני לא יודע איך להישמע הכי אמין , הכי אמיתי והכי חשוב איך לבטא את כל המועקה העצומה הזו כמו שצריך . ושוב למישהו יש רעיונות איך עומדים על שלי ??
אני חייל בחיל האויר כבר חודשיים וחצי , אחרי טירונות קשה בגלל קשיים נפשיים הוצבתי בקורס בבסיס סגור וקצת רחוק מהבית . יש לי קשיי הסתגלות (קה''ס 41) . הבעיה היא שאני בדיכאון ממש גדול מאז שהתגייסתי , אני לא מסוגל להיות רחוק מהבית ולא יכול שלא להיות כל יום בבית ולראות את המשפחה שלי , אני מרגיש אבוד כמו פאזל שהחלקים שלו התפזרו בכל מקום אני פשוט עושה מה שאומרים והולך לאן שאומרים ואני לא מסוגל יותר ! אני כל הזמן סופר את השניות והדקות מתי הולכים הביתה וכשהולכים סוף סוף אני גם בבית בדיכאון ולא נהנה כי אני כל הזמן חושב על זה שהינה כבר תכף חוזרים לשם . אני חי מפעם שהולכים הביתה לפעם הבאה שהולכים הביתה . אני לא ישן כמעט שם אני מתעורר כל רגע ,יש לי כל הזמן סיוטים שלא מאמינים לי שאני נשאר עם ההרגשה הזו לנצח ואני מתעורר בבהלה המון פעמים במהלך הלילה ואף מצלצל למפקדת באמצע הלילה בגלל ההרגשה הרעה והקושי לחזור ולהירדם ואומר לה שאני רוצה ללכת הביתה בזה הרגע . אני לא מתחבר לאף אחד ואין לי חברים , יש לי נשירה בשיער, חוסר תאבון (רזיתי לפחות 8 קילו) , יש לי עצירות ואני מעודי לא סבלתי מעצירות . אני כל הזמן חושד בדברים ולא סומך עליהם , אני לא מתקלח שם בכלל ולא הולך כמעט לשירותים אני מרגיש שמסתכלים עליי ובוחנים אותי כל הזמן , אני מרגיש שם ממש ממש רע כל הזמן מתקשר להורים כל הזמן , כל הזמן פוחד כל הזמן חושש משטויות ! אם סוגרים את הדלת בכיתה זה מלחיץ אותי , כל דבר קטן מרתיע אותי כל שינוי קטן מלחיץ אותי ואני מרגיש שאני לא יכול יותר ! . יש לי גם כמו טראומות כאלה בגלל שהייתי לפני חצי שנה בטיסה ומהטוס כמעט התרסק וגם הייתי בפיגוע התאבדות . בטירונות הייתי בנוהל התאבדות מרוב שהיה לי קשה ,שואלים תמיד אם התכוונתי לעשות משהו לעצמי , אני מניח שלא אבל כל המחשבות והרגשות הרעים האלה נאגרים בתוכי ואני מרגיש שמתישהו זה יתפוצץ ושאני לא אוכל יותר ! . בצו הראשון לפני הגיוס הייתי אצל קב''ן והוא רצה לא לגייס אותי ואמר שיהיה לי ממש קשה אבל אני התעקשתי על להתגייס ולכן הוא רק נתן לי קה''ס 41 ואני שלא הבנתי את המצב חשבתי שאם הצלחתי להסביר שיהיה לי קשה בקרבי אז ההרגשה הרעה שידעתי שתהיה אם אהיה בקרבי לא תחזור עוד . אני חושב שחשוב לשרת בצבא ואני רוצה לשרת אבל במצב שיהיה נסבל מבחינה נפשית עבורי ואני חושב שבגלל זה יש המון מקצועות בצבא והמון דברים שאפשר להיות בהם כי יש אנשים כאלה ויש אנשים כאלה ויש אנשים שמתאים להם לשרת רחוק מהבית והם בנויים לכך נפשית ויש אנשים שלא ולכן אני לא בקרבי. מאז ביקרתי במהלך הגיוס עוד פעמיים אצל קבנ''ים אחד בטירונות ועוד אחד בבסיס הנוכחי שדיי התעלם מהדברים שלי , לא נתן לי לסיים אותם וטען שהזמן שלנו נגמר וכל שעליי לעשות הוא ל"התגבר" , חשבתי שהיה לי רע בטירונות מאד ושרע לי עכשיו אבל שאולי אני יכול להסתגל ושקודם כל עליי לנסות , אבל להסתגל לוקח יום – יומיים , שבוע – שבועיים , חודש – חודשיים , אבל אני כמעט 3 חודשים בצבא ולא הסתגלתי להיות רחוק מהבית ולישון במקום שהוא לא הבית שלי ואני מרגיש שאני לא יכול יותר ושאני לא אסתגל לזה כמו שבבית הספר לא הסתגלתי לכך , בנוסף ההרגשה שלי אמורה להשתפר ועם כל יום שעובר אני אמור להרגיש טוב יותר עם הזמן אבל ההרגשה היא כמו ביום הראשון ואף הולכת ומחמירה . לא הצלחתי לבטא את עצמי מעולם כמו שרציתי שאצליח ואני גם לא מרגיש בנוח לחשוף את קשיי בפני אדם זר . המצב הנפשי הרע שלי משפיע עליי גופנית , אין לי חשק לעשות דברים והמפקדת טוענת שאני איטי ואדיש ואני לא בן אדם כזה . אף אחד כאן לא מכיר את אסף האמיתי כי אני לא כזה ! אני לא ילד דיכאוני שסגור בתוך עצמו . אני אמור לראות שוב קפ''ס ואני מקווה שהפעם יעזרו לי אבל הבעיה היא שאני מרגיש שבדיבור ובכלל אני לא מצליח לבטא את עצמי נכון ולפעמים יוצא לי מהפה משהו שבראש כשחשבתי עליו התכוונתי שישמע אחרת . אני חייב שיעזרו לי , שבסוף כל יום אני אחזור למקום שלי שאוכל לאסוף את עצמי מחדש , לצבור כוחות להיזכר מי אני ומה אני ואז לחזור ליום המחרת כי אחרת אני לא אהיה מסוגל להמשיך ככה , זה מצב שאני לא מסוגל להסתגל אליו ואני חייב להיות בסביבה המוכרת שלי כל יום כי אני לא יכול אחרת וגם כשההורים שלי רצו לעבור דירה אני סירבתי בכל תוקף שכן המצב יהיה לי קשה מאד שכן אני קשור מאד לבית שלי וככה זה היה מאז ומתמיד וככה הורגלתי . כל סוף שבוע שאני חוזר הביתה אני מתפלל שהבוקר לא יגיע ורק חושב תמיד איך לא להגיע ואיך ללכת הביתה . לחזור כל יום אל הסביבה המוכרת שלי זה מה שיחזיק אותי וזה מה שיתן לי את הכוח ליום המחרת . ההרגשה והמועקה הזו היא לא הרגשה שאני נתקל בה לראשונה בחיי , בבת הספר היו לי בעיות דומות . הלכתי לטיול שנתי פעם אחת בכיתה ז' בערך ובאמצע הלילה התעוררתי ובכיתי שאני רוצה לחזור הביתה ובאו לקחת אותי , מאז אני לא הולך לטיולים שנתיים , גדנ''ע ולא ישן מחוץ לבית . הנפש שלי כבר ממש זועקת לעזרה ! ואני מרגיש שאף אחד לא מקשיב לי ולא באמת מבין אותי וכל הזמן מנסים לסבן אותי עם "יהיה בסדר" ו-"אל תדאג" וזה ממש לא עוזר . אני ניסיתי להסתגל להיות רחוק מהבית , לא לחזור למקום שלי בכל סוף יום ולישון מחוץ לבית , אני ניסיתי ! באמת שניסיתי אבל אני מרגיש שאני לא יכול יותר ואני מבקש שיעזרו לי . בנוסף אני חושב שבגלל שהייתי כבר מספר פעמים אצל קבנ''ים שלא הקשיבו לי אולי הם כתבו שם איזה משהו רע לגביי ואני לא יודע מה לעשות כדי שיאמינו לי ובאמת יקשיבו לי כי אני אוכל את עצמי מבפנים על זה שאני לא מצליח לבטא את עצמי נכון ואני לא יודע איך להישמע הכי אמין , הכי אמיתי והכי חשוב איך לבטא את כל המועקה העצומה הזו כמו שצריך . ושוב למישהו יש רעיונות איך עומדים על שלי ??
