המכתב
אתמול. אתמול הייתה לנו שנה. שנה שלה, שנה שלמה היינו יחד. אהבנו, כאבנו, בכינו,חיכנו,חיבקנו,והכי הרבה אהבנו. זוכרת כל רגע איתך,זוכרת את הפגישה הראשונה, הפגישה בה הכל השתנה,ישר ישר נדלקת עלי, ראו בעיינך,בשפתייך,ראו איך רצית לגעת בי, אבל ידעת שאני שייכת לבחורה, כאב לך,כאב נורא,אני חשבתי תמיד עליך, חשבתי איך פחות לספר לך עליה, איך להפחית את הסבל שלך,יצא לי, הכאב נגמר,נפרדתי ממנה, ולמה? בגללך,כן אני והיא אהבנו, ורק בגלל שלא יכאב לך, רק בגלל זה הכל נגמר,שלא תחשוב שאני "לסבית", או שונה ממי שאתה באמת רוצה, אחרי חודש,כבר האהבה צמחה בנו, פרחה אצלנו חברות,אחרי חודש שהכרנו, היינו יחד,היה לנו טוב,תמיד היה טוב, עשינו זה לזה את הכיף,את היום, אני זוכרת את היום בו אתה אמרת שאני האחת, זהו הכל נגמר, אתמול ב-29/11/2001. היינו יחד בבוקר,בערב,קבענו מה עושים לכבוד השנה יחד, ובערב כאילו איזה מכה הכה אותך, התקשרת אלי,אמרת לי: "שמעי, ביני לבינך הכל נגמר" בכיתי,בכיתי לך בטלפון,לך לא היה מילים, אמרת:"נישאר ידידים,אסור לנו להיות שוב יחד" למה? למה אסור, בגלל סיבה הכי טיפשה בעולם, אתה מתגייס עוד כמה חודשים, תאמין לי זה לא מעניין אותי, שישי-שבת ניהיה יחד,אבל אתה אקשן, ואני יתגייס עוד שנה,מי יודע אולי גם ניהיה באותו בסיס, כואב לי שאתה לא איתי, ולא חשבתי שזה יגמר כל כך מהר, אני עדיין זוכרת,את המכתב,את המכתב שכתבתי לך,כשמלאו לנו חצי שנה, עדיין אצלי שמור בלב,וגם במחשב, רציתי לשלוח לך אותו אחרי הפרידה, אבל חלילה, הוא מכתב מלאה אהבה, מלא שמחה, וזהו מכתב פרידה,מכתב אחרון שאתה רואה ממני, כי לדעתי,אתה לא קיים יותר, כי אני לעומת כמה לומדת מטעויות, אני זוכרת אותה,כשאני והיא אהבנו, ונשארו ידידות,זה פגע לי בלב,בנשמה, אבל אתה יכול לשכוח לנצח מידידות, זה לא יקרה לי שוב, עכשיו אני יושבת בחדר,נעולה,כותבת לך בדמעות את המכתב, כל חופש חנוכה,היה סגורה בחדר עם לב שבור, עם צביטה כל כך קשה,כל כך מרה, מהיום אתה כבר לא קיים, אני ינסה,לא מבטיחה שאצליח,אבל ינסה להתחיל לחיות חיים, חיים חדשים.
אתמול. אתמול הייתה לנו שנה. שנה שלה, שנה שלמה היינו יחד. אהבנו, כאבנו, בכינו,חיכנו,חיבקנו,והכי הרבה אהבנו. זוכרת כל רגע איתך,זוכרת את הפגישה הראשונה, הפגישה בה הכל השתנה,ישר ישר נדלקת עלי, ראו בעיינך,בשפתייך,ראו איך רצית לגעת בי, אבל ידעת שאני שייכת לבחורה, כאב לך,כאב נורא,אני חשבתי תמיד עליך, חשבתי איך פחות לספר לך עליה, איך להפחית את הסבל שלך,יצא לי, הכאב נגמר,נפרדתי ממנה, ולמה? בגללך,כן אני והיא אהבנו, ורק בגלל שלא יכאב לך, רק בגלל זה הכל נגמר,שלא תחשוב שאני "לסבית", או שונה ממי שאתה באמת רוצה, אחרי חודש,כבר האהבה צמחה בנו, פרחה אצלנו חברות,אחרי חודש שהכרנו, היינו יחד,היה לנו טוב,תמיד היה טוב, עשינו זה לזה את הכיף,את היום, אני זוכרת את היום בו אתה אמרת שאני האחת, זהו הכל נגמר, אתמול ב-29/11/2001. היינו יחד בבוקר,בערב,קבענו מה עושים לכבוד השנה יחד, ובערב כאילו איזה מכה הכה אותך, התקשרת אלי,אמרת לי: "שמעי, ביני לבינך הכל נגמר" בכיתי,בכיתי לך בטלפון,לך לא היה מילים, אמרת:"נישאר ידידים,אסור לנו להיות שוב יחד" למה? למה אסור, בגלל סיבה הכי טיפשה בעולם, אתה מתגייס עוד כמה חודשים, תאמין לי זה לא מעניין אותי, שישי-שבת ניהיה יחד,אבל אתה אקשן, ואני יתגייס עוד שנה,מי יודע אולי גם ניהיה באותו בסיס, כואב לי שאתה לא איתי, ולא חשבתי שזה יגמר כל כך מהר, אני עדיין זוכרת,את המכתב,את המכתב שכתבתי לך,כשמלאו לנו חצי שנה, עדיין אצלי שמור בלב,וגם במחשב, רציתי לשלוח לך אותו אחרי הפרידה, אבל חלילה, הוא מכתב מלאה אהבה, מלא שמחה, וזהו מכתב פרידה,מכתב אחרון שאתה רואה ממני, כי לדעתי,אתה לא קיים יותר, כי אני לעומת כמה לומדת מטעויות, אני זוכרת אותה,כשאני והיא אהבנו, ונשארו ידידות,זה פגע לי בלב,בנשמה, אבל אתה יכול לשכוח לנצח מידידות, זה לא יקרה לי שוב, עכשיו אני יושבת בחדר,נעולה,כותבת לך בדמעות את המכתב, כל חופש חנוכה,היה סגורה בחדר עם לב שבור, עם צביטה כל כך קשה,כל כך מרה, מהיום אתה כבר לא קיים, אני ינסה,לא מבטיחה שאצליח,אבל ינסה להתחיל לחיות חיים, חיים חדשים.
