אתה לא בכיוון בכלל.
אין קשר בין מה שתיארתי כ'חשיבה מופשטת' למוסיקה 'מורכבת' 'מודרנית' 'א-טונאלית' או 'לא פשוטה'. חשיבה מופשטת היא היכולת להביע (או לפענח) משהו באמצעים בלתי קונקרטיים. במקרה שלנו - צלילים. הלחנה, וזה לא משנה אם מדובר במוסיקה של באך או של סטרווינסקי, היא אירגון של חומרים שאין להם משמעות קונקרטית (תנועה של גלים באוויר בתדירויות שונות) לתוך משהו שמעביר איזהשהו רעיון, מתייחס אליו ומפתח אותו. מלחין צריך לדעת קודם כל לארגן חומר. זה לא משנה אם החומר הוא מלודיה בלבד של כלי בודד, או אפילו מקצב חסר גובה של כלי הקשה. האירגון הוא יכולתו האמיתית של המלחין. אם החומר שלו פשוט עד בסיסי, אבל האירגון מעביר אמירה חזקה ומבוססת, היצירה תקבל משמעות. בגלל זה אני מבדיל בין פיתוח ה'חומר' שהמלחין עובד איתו (למשל, הרמוניה, קונטרפונקט, תזמור, קצב ועוד), לבין פיתוח כושר ההלחנה עצמו. מוסיקאים רבים מדי לומדים את החומר ומגיעים לרמה גבוהה מאד של שליטה בהרמוניה, למשל, אבל עדיין הם לא יודעים לארגן את החומר הרב שברשותם כדי לייצר תוכן אמיתי, והם נשארים עם ידע שעם כל חשיבותו באסתטיקה המוסיקלית שאנחנו מכירים (מערבית) - הוא שולי לחלוטין בתהליך היצירה. לעומת זאת, מוסיקאים שאינם מערבים (הודים, למשל), למשל, יכולים ליצור כל חייהם מוסיקה עם אקורד אחד או שניים, ועדיין העושר ביצירה ובאמירה שלהם יהיה עצום ונפלא. בנוסף, כמובן שצריך להיות איזהשהו סדר בתהליך הלימוד, יש דברים שמתוקף היותם נפוצים, פשוטים להבנה או אינטואיטיביים יותר, ימוקמו קודם בתהליך הדידקטי, ואני לא חולק על כך. הספר שהמלצתי עליו, כאמור, הוא ספר קלאסי לכל דבר, ומתעסק בהלחנה כפי שנתפסה בתקופה הקלאסית וטיפ טיפה מעבר (רוב הדוגמאות מגיעות מהסונטות לפסנתר של בטהובן), אבל אותן רעיונות ניתנים להעברה לכל סגנון מוסיקלי ולכל תקופה, רק עם אסתטיקות שונות.