מופתע. זה מה שהייתי כשקראתי את "שניים שבלוליים", ספרה החדש של יעל גובר (הוצאת כנרת). למען האמת, התייאשתי בכל הנוגע לכתיבה על משפחות בספרי ילדים ישראלים. הלוא בכל גן ילדים טיפוסי, תמצאו היום מודלים משפחתיים מגוונים – החל מהמודל הקלסי, של אב, אם וילדים, וכלה במודלים אחרים, של הורים גרושים, הורות משותפת, זוגות חד מיניים, אמהות ואבות יחידנים, וזוהי רשימה חלקית. ובניגוד לשפע האנושי, בספרות הילדים הישראלית אנו מוצאים בצורת מתמשכת. רוב הילדים מתוארים כחיים במשפחה קלסית, ואופן תיאור זה מרחיק מן הספרים ילדים שמציאות חייהם שונה, ילדים שחשים שספרות הילדים מדלגת עליהם, לא רואה אותם, מציגה דימויים מוטים.
נכון, קיימים ספרים שעניינים ילד שחי במשפחה "אחרת". אבל אלו ספרים נטולי עלילה, ברובם בעלי איורים חובבניים, שאינם עונים להגדרה של יצירת אמנות. שכן המטרה היא לא לכתוב ספר על המשפחה ה"מיוחדת" וה"מאושרת", אלא על חייו של ילד, שמשפחתו היא לאו דווקא בעלת מודל קלסי. וכזה הוא "שניים שבלוליים". הסיפור עוקב אחרי עדי, שאביה מוציא אותה מהגן, אולם היא מופתעת, שכן אמה הייתה אמורה להוציאה מהגן. המילה "גירושין" אינה נזכרת בטקסט. אולם בהמשך מתבהר, כשאמה מגיעה לבית אביה, שלעדי שני בתים, ושהוריה אינם חיים יחדיו. מכאן כי ייתכן ומדובר בזוג גרוש, וייתכן ומדובר בהורות משותפת, הטקסט נמנע מהגדרות סוציולוגיות – וטוב שכך.
זהו סיפור על אחר הצהריים טיפוסי, שמתחיל באכזבה. עדי ציפתה לראות את אמה ולנסוע עמה. במקום זאת אביה מגיע. את העלבון, אביה מתרגם לחמשיר, לאחר שהוא מגלה שיש לעדי שני שבלולים בידיה: "שניים שבלוליים בשתי הידיים. לא בנעליים ולא בלעו מים. עד שאמא תחזור מהעבודה, עדי לא תפתח את כף ידה". האיור הנפלא מנגיד בין שמחת האב, לזעף של בתו. האב פורש ידיים ושר, ועדי צועדת בראש, כעוסה, מאוגרפת – כביכול כדי לשמור על השבלולים שלא יברחו, אולם בפועל, האגרוף ממחיש את סגירותה וכעסה. בדרכם לגינה, כך מתגלה באיור, הם חולפים על פני משפחות שונות. סבא וסבתא עם נכדם, זוג אבות עם בנם, ילדים בצבעים שונים – וכאן המקום להתייחס לאיוריה של נועם ויינר – מי שמשרטטת ביד אמנית עולם שכולו שיר הלל לפלורליזם, מי שאמונה על האיורים המרהיבים ששפתם אינה ריאליסטית אולם משמעותם נטועה עמוק בנפש ילדים באשר הם. ויינר מתרחקת מאופני ייצוג סטריאוטיפים. הדמויות אצלה אינן לקוחות מקטלוג, ובין לבין, בעדינות, היא משלבת סמלים שונים, בתחכום. ליד המכולת צומח צבר, כדי להמחיש שדמות הצבר של היום מורכבת מדימויים מגוונים של גבריות ולא מדימוי אחד ויחיד, ולראייה, ליד הצבר מופיעים שני האבות ואביה של עדי – שאף אחד מהם אינו נענה למודל הגבר הציוני הקלסי. ועוד דבר מתגלה באיורים. עדי אמנם זועפת, אולם בהמשך, אביה נושא אותה על הידיים, וכאן מתבהר הקשר ביניהם, באמצעות המחוות הגופניות של האב, והצבע האדום שנשזר ביניהם – הצעיף האדום שלה, והחולצה האדומה שלו.
האב ובתו מגיעים לגינה השכונתית. בהדרגה, עדי משתלבת בסביבתה הגיאוגרפית והחברתית – מתנדנדת, משיטה עלים, משחקת תופסת, ומתייחסת לכלבה ממנה התעלמה בתחילה. היא מוצאת דרך לתפקד למרות שהשבלולים מצויים בידיה המאוגרפות, ואף צועדת בגאון על הגדר. במישור הסמלי לפנינו פרק בהסתגלות – מי שבתחילה מתקשה לתפקד עם שני השבלולים, שכל אחד מהם מייצג הורה נבדל שחי בביתו, בהמשך, לומדת לנתב בין שניהם ועם שניהם, שומרת על האיזון העדין, על השבלולים ועל עצמה.
בחזרתם הביתה, עדי ואביה שרים יחדיו את השיר שחיבר האב. בערב, אמה מגיעה לאסוף אותה, וכשעדי פותחת את ידיה להראות לאם את האוצר ששמרה עבורה כל היום, נחשפים "שניים שבלוליים", ועוד שבלול אחד קטן. ובנסיעה חזרה לבית אמה, עדי נרדמת, שלווה.
הסיפור הנפלא מצליח במלל מועט ומדויק, בשפה מוסיקלית, ועם איורים מרובי רבדים, לתאר מערכת יחסים יפה ומורכבת בין ילדה לאב. זהו סיפור שמצליח לתאר בנאמנות וברגישות חיים של ילדה טיפוסית, מבלי להפוך לסיפור דידקטי בנוסח "כשההורים מתגרשים החיים נפלאים", שכן מרכז הכובד מושם על עצם האכזבה של עדי, תחושה שילדים חשים בלי קשר למודל המשפחתי שבו הם חיים. ובעיני, הגיבור האמיתי הוא האב, מי שמכיל את האכזבה של בתו, מתרגם אותה לשמחה ולשיר, ואולי זאת הצגה, ובליבו יש עצב, אולם הספר מסביר גם לנו, ההורים, את תפקידנו – לאפשר לילדים להביע רגשות שכביכול שמורים למבוגרים, ולהיות לידם עד חלוף זעם.
תודה ליעל גובר ולנועם ויינר על סיפור כל כך חשוב, שנוסף היום למדף ספרות הילדים הישראלית. כל ילד שיפגוש בסיפור, יוקסם.
מתאים לגילי שלוש וחצי עד חמש.
באדיבות
נכון, קיימים ספרים שעניינים ילד שחי במשפחה "אחרת". אבל אלו ספרים נטולי עלילה, ברובם בעלי איורים חובבניים, שאינם עונים להגדרה של יצירת אמנות. שכן המטרה היא לא לכתוב ספר על המשפחה ה"מיוחדת" וה"מאושרת", אלא על חייו של ילד, שמשפחתו היא לאו דווקא בעלת מודל קלסי. וכזה הוא "שניים שבלוליים". הסיפור עוקב אחרי עדי, שאביה מוציא אותה מהגן, אולם היא מופתעת, שכן אמה הייתה אמורה להוציאה מהגן. המילה "גירושין" אינה נזכרת בטקסט. אולם בהמשך מתבהר, כשאמה מגיעה לבית אביה, שלעדי שני בתים, ושהוריה אינם חיים יחדיו. מכאן כי ייתכן ומדובר בזוג גרוש, וייתכן ומדובר בהורות משותפת, הטקסט נמנע מהגדרות סוציולוגיות – וטוב שכך.
זהו סיפור על אחר הצהריים טיפוסי, שמתחיל באכזבה. עדי ציפתה לראות את אמה ולנסוע עמה. במקום זאת אביה מגיע. את העלבון, אביה מתרגם לחמשיר, לאחר שהוא מגלה שיש לעדי שני שבלולים בידיה: "שניים שבלוליים בשתי הידיים. לא בנעליים ולא בלעו מים. עד שאמא תחזור מהעבודה, עדי לא תפתח את כף ידה". האיור הנפלא מנגיד בין שמחת האב, לזעף של בתו. האב פורש ידיים ושר, ועדי צועדת בראש, כעוסה, מאוגרפת – כביכול כדי לשמור על השבלולים שלא יברחו, אולם בפועל, האגרוף ממחיש את סגירותה וכעסה. בדרכם לגינה, כך מתגלה באיור, הם חולפים על פני משפחות שונות. סבא וסבתא עם נכדם, זוג אבות עם בנם, ילדים בצבעים שונים – וכאן המקום להתייחס לאיוריה של נועם ויינר – מי שמשרטטת ביד אמנית עולם שכולו שיר הלל לפלורליזם, מי שאמונה על האיורים המרהיבים ששפתם אינה ריאליסטית אולם משמעותם נטועה עמוק בנפש ילדים באשר הם. ויינר מתרחקת מאופני ייצוג סטריאוטיפים. הדמויות אצלה אינן לקוחות מקטלוג, ובין לבין, בעדינות, היא משלבת סמלים שונים, בתחכום. ליד המכולת צומח צבר, כדי להמחיש שדמות הצבר של היום מורכבת מדימויים מגוונים של גבריות ולא מדימוי אחד ויחיד, ולראייה, ליד הצבר מופיעים שני האבות ואביה של עדי – שאף אחד מהם אינו נענה למודל הגבר הציוני הקלסי. ועוד דבר מתגלה באיורים. עדי אמנם זועפת, אולם בהמשך, אביה נושא אותה על הידיים, וכאן מתבהר הקשר ביניהם, באמצעות המחוות הגופניות של האב, והצבע האדום שנשזר ביניהם – הצעיף האדום שלה, והחולצה האדומה שלו.
האב ובתו מגיעים לגינה השכונתית. בהדרגה, עדי משתלבת בסביבתה הגיאוגרפית והחברתית – מתנדנדת, משיטה עלים, משחקת תופסת, ומתייחסת לכלבה ממנה התעלמה בתחילה. היא מוצאת דרך לתפקד למרות שהשבלולים מצויים בידיה המאוגרפות, ואף צועדת בגאון על הגדר. במישור הסמלי לפנינו פרק בהסתגלות – מי שבתחילה מתקשה לתפקד עם שני השבלולים, שכל אחד מהם מייצג הורה נבדל שחי בביתו, בהמשך, לומדת לנתב בין שניהם ועם שניהם, שומרת על האיזון העדין, על השבלולים ועל עצמה.
בחזרתם הביתה, עדי ואביה שרים יחדיו את השיר שחיבר האב. בערב, אמה מגיעה לאסוף אותה, וכשעדי פותחת את ידיה להראות לאם את האוצר ששמרה עבורה כל היום, נחשפים "שניים שבלוליים", ועוד שבלול אחד קטן. ובנסיעה חזרה לבית אמה, עדי נרדמת, שלווה.
הסיפור הנפלא מצליח במלל מועט ומדויק, בשפה מוסיקלית, ועם איורים מרובי רבדים, לתאר מערכת יחסים יפה ומורכבת בין ילדה לאב. זהו סיפור שמצליח לתאר בנאמנות וברגישות חיים של ילדה טיפוסית, מבלי להפוך לסיפור דידקטי בנוסח "כשההורים מתגרשים החיים נפלאים", שכן מרכז הכובד מושם על עצם האכזבה של עדי, תחושה שילדים חשים בלי קשר למודל המשפחתי שבו הם חיים. ובעיני, הגיבור האמיתי הוא האב, מי שמכיל את האכזבה של בתו, מתרגם אותה לשמחה ולשיר, ואולי זאת הצגה, ובליבו יש עצב, אולם הספר מסביר גם לנו, ההורים, את תפקידנו – לאפשר לילדים להביע רגשות שכביכול שמורים למבוגרים, ולהיות לידם עד חלוף זעם.
תודה ליעל גובר ולנועם ויינר על סיפור כל כך חשוב, שנוסף היום למדף ספרות הילדים הישראלית. כל ילד שיפגוש בסיפור, יוקסם.
מתאים לגילי שלוש וחצי עד חמש.
באדיבות
קריאת חובה -ספרות ילדים מומלצת, פרופ' שי רודין