המלצה

[יעלקר]

באדיבות ספריית מכללת דוד ילין​

·
המלצה של ד"ר רננה גרין-שוקרון על ספר ילדים:
"מייקי וקשת" מאת: גליה עוז, איורים: רות גוילי (זמורה-ביתן, 2024).
סיום שנת הלימודים מהווה עבור חלק מהילדים הזדמנות לשחרור מלחץ חברתי, לעג, בריונות, חרם ועימותים עם בני גילם או ילדים גדולים מהם.
גם מייקי, גיבור הספר "אני מייקי" (כתר, 2016) חווה אירוע תקיפה פוגעני מצד חבורת ילדים מכיתה מקבילה.
מה שמכאיב לו במיוחד הוא השימוש שעשו "התלתנים" בניצ חברו, שעבר לצד שלהם, ובקשר הידידות שלו עם הילדה קשת.
אבל למזלו, קשת היא ילדה חכמה, דעתנית, מכילה, חברה טובה ונדיבה לבני אדם ולבעלי חיים.
יחד עם ימימה – ילדה "שקופה", אכפתית ויצירתית, הם מתעמתים עם "התלתנים" ומצליחים להבריח אותם, ונשאר להם גם זמן לבלות וליהנות יחד.
גליה עוז מספרת את הטוב והרע שיש בעולמם של ילדים: יחסי הכוח והלחצים שהם חווים במשפחה ובבית הספר, קנאה ובגידה של חבר, ואלימות;
ומנגד, גליה מציגה גם את המשאבים המחזקים: חברי האמת, ילדים שמעזים לעמוד מול בעלי הכוח ופועלים ביצירתיות נגד עוול, וגם הדמויות המיטיבות מעולם המבוגרים.
בסגנון הכתיבה הייחודי לה, כותבת גליה עוז מתוך זרם התודעה של ילדים, תוך שהיא משלבת הומור, הברקות לשוניות מפתיעות ומלאות דמיון, ואזכורים לסיפורי המיתולוגיה היוונית.
היא מעמידה מול הקוראים דמויות מגוונות ייחודיות, מורכבות ומעניינות.
הסיפור מאזן בין כאב לשמחת חיים, בין מתח לאופטימיות, ומעניק נחמה – לא מסוג הסוף הטוב המתקתק, אלא כזה של התבוננות מפוכחת ומציאותית,
כפי שאומר מייקי: "את הדברים הרעים אי אפשר לבטל, אבל אני לא חייב לשכוח את הטובים" (עמ' 118).
סיפור שכל קורא ימצא בו מוקד להזדהות, לתלמידי בית הספר היסודי הצעירים והבוגרים.

מתוך מייקי וקשת:​

"בְּבֵית הַסֵּפֶר הָיְתָה פַּעַם סְגָנִית מְנַהֶלֶת, שֶׁהָיְתָה מְבִיאָה אִתָּהּ אֶת הַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ לָעֲבוֹדָה, וְהַכַּלְבָּה הָיְתָה מִשְׁתַּתֶּפֶת בַּיְּשִׁיבוֹת וּמְכִינָה לְעַצְמָהּ נֵס קָפֶה עִם חֲלַב שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל בַּחֲדַר הַמּוֹרִים, וְכָל הַיְּלָדִים הָיוּ מְשֻׁגָּעִים עָלֶיהָ. גַּם הָרָעִים וְהָאַלִּימִים נִהְיוּ טוֹבִים לְיָדָהּ. כְּשֶׁהִיא הָיְתָה עוֹבֶרֶת בַּמִּסְדְּרוֹן, הֵם הָיוּ מִשְׁתַּטְּחִים עַל הָרִצְפָּה כְּדֵי לְלַטֵּף אוֹתָהּ. וּבִגְלַל שֶׁלַּכַּלְבָּה קָרְאוּ ׳מֹתֶק׳, הַיְּלָדִים הֶחְלִיטוּ שֶׁזֶּה גַּם הַמִּקְצוֹעַ שֶׁהִיא מְלַמֶּדֶת. אָמְרוּ שֶׁהִיא מוֹרָה לִמְתִיקוּת, מוֹרָה לַחֲמִידוּת, מוֹרָה לְאַהֲבָה. הָיוּ אוֹמְרִים, ׳אוֹ, הִנֵּה בָּאָה הַמּוֹרָה לְמתֶֹקִיּוּת.׳ הִיא הָיְתָה עֲנָקִית, וְהָיְתָה לָהּ פַּרְוָה יָפָה בְּצֶבַע שֶׁל נֵס קָפֶה עִם חֲלַב שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְאָז, לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, הַסְּגָנִית עָזְבָה.״
"אוֹי," אָמְרָה יְמִימָה. "דַּוְקָא הַסְּגָנִית מְנַהֶלֶת עִם הַכַּלְבָּה עָזְבָה?"
"כֵּן," אָמְרָה קֶשֶׁת. "בְּבֵית סֵפֶר אַחֵר הִצִּיעוּ לָהּ קִדּוּם, אָז הִיא עָבְרָה לְשָׁם וְנִהְיְתָה מְנַהֶלֶת."
"וּמֹתֶק?" שָׁאֲלָה יְמִימָה.
"גַּם מתֶֹק קִבְּלָה קִדּוּם," אָמְרָה קֶשֶׁת, "עַכְשָׁו הִיא בְּעַצְמָהּ סְגָנִית מְנַהֶלֶת."