זה היה אמור לעלות כביקורת בשרת העיוור
אבל זה אישי מדי, אז אני אחלוק חלק קטן אתכם אם הייתי צריכה לבחור פסקול לגעגוע, זה בהחלט היה האלבום הזה. המקצבים שמרגישים כל כך קרוב אליך, והקול של איאן קרטיס שכמו מגיע ממרחקים, ומחלחל פנימה. מרעיל אותך בעצב וברגשות מתוקים-מרים. בשבילי הוא אלבום של לבד בחדר, ולא של אוטו, כי אני לא רוצה לחלוק אותו עם אף אחד, הוא הפך אישי בעבורי. Closer הוא לא אלבום לכל אחד, והוא רחוק מלהיות ידידותי בשמיעה ראשונה. בתקופה אחרת הוא היה מזדקן לו בהילה חסרת זוהר של אבק על אחד המדפים, אבל הנסיבות הכריעו אחרת. .... אומנם רק 5 שנים עברו מאז שחבר טוב הלך לנצח, אבל זה מרגיש יותר, הרבה יותר. Decades מתנגן והרייד של סטיב מוריס נשמע ברור ומדויק, וכל מכה מקיזה דם. השירים מתחלפים באופן רנדמולי, ו- A Means to an End ממלא את החדר בעמימות קודרת. מקצב עם פוטנציאל למסיבות, עכשיו מהפנט ומקהה אותך, מרכך אותך עד שקולו של איאן חודר בין הצלעות וחורט "I put my trust in you" על איבר שפועם בקצב השיר. .... "Heart and soul–one will burn" מעורר מחשבות על העליבות המסוימת של בני תמותה, ואולי רומז על כישלונותיו של איאן בחיים האישיים שעשויים להוות מניע להתאבדות. הבס והתיפוף מעוררים אי נוחות מסוימת, מין קופצניות מטרידה, והמילים נשמעות באיפוק קר. אני צריכה מגע ומבמקום זה מתעטפת בצלילים, Isolation ברקע ומעלה חיוך אירוני. השיר זכה לקאבר כמעט מוצלח של Therapy? אבל לפעמים עדיף לא לגעת במקור. זה מה שאני יכולה לחלוק כרגע. תהנו. ובהצלחה לברוטל אסולט בטור.
אם לא.. אסביר שוב לחדשים אם יש. זו פינה שבועית שבה אתם מוזמנים להמליץ לנו על אלבום/להקה. ויהיה נחמד ואפילו רצוי אם תתנו קצת פרטים על האלבום או על הלקה שעליה אתם ממליצים.. יאללה
