המלצת היום!! אלבום קאברים..
עוד חודש אמור לצאת הדיסק החדש של שינייד אוקונור, שכל כולו על טוהרת גרסאות כיסוי לשירי רגאיי משנות השבעים, שבוצעו במקור על ידי איקונין כגון בוב מרלי, פיטר טוש ולי פרי. רגאיי במבטא אירי? מסתבר שזה נשמע כמו שזה נשמע. אוקונור יודעת שאין לה דרך להאפיל על הביצועים המקוריים, ורואה בדיסק מעין מחווה לשירים ולאמנים שניחמו אותה בנעוריה. המטרת-משנה שלה היא להעביר מסר: אלוהים ודת הם שני דברים שונים. דומני שהיא מתכוונת להגיד שאלוהים והממסד הדתי הם שני דברים שונים, אבל ניחא. את השיר הראשון, "ג'ה לא מת", של רומח בוער, היא מבצעת א-קפלה, וזה דווקא נשמע טוב, כי היא מצליחה להערות פנימה משהו חדש. 11 השירים הבאים פחות מעודדים: שינייד פשוט עושה רגאיי, אבל איכשהו זה לא מתלבש. השירה שלה מנומסת מדי, לבנה מדי, ומלבד מעריציה הנאמנים, איש לא יתעקש לשמוע אותה שרה רגאיי. למרות שההפקה היא של הצמד האגדי סליי ורובי, גם המוזיקה לא מצליחה להלהיב, למרות שהכל מבוצע לעילא והסאונד מצוין. הנגנים מיתנו את הקצב ואת הלהט לפי הזמרת. לא רק זה, אלא שההגשה האנמית מצליחה לעיתים להדגיש את היות המילים מיופיפות כאן, או נאיביות יתר-על-המידה שם. אי אפשר שלא להשוות בין הדיסק הזה לבין פרויקט הרגאיי של סרז' גנסבורג. קווי הדמיון מפתיעים: גם שם ההפקה הייתה של רובי שייקספיר וסליי דאנבר, גם אז דובר במועמד לא סביר בעליל לשיר רגאיי, ואפילו שמות הדיסקים דומים: אצל גנסבורג זה היה "אל הנשק וכולי". אלא שהשוני בין שני הפרויקטים מהותי: גנסבורג ירד לג'מייקה ב-79', וחזר עם בשורת הרגאיי לצרפת ולאירופה, בימים שבהם להקות בריטיות רק התחילו להשתעשע עם סקא; גנסבורג כתב את המילים והמוזיקה לכל השירים; גנסבורג לא ויתר על הזהות שלו ועל עיסוק בחומרים בהם תמיד עסק (השיר "מים וגז בכל קומה", לדוגמה, מספר על גבר שעולה במדרגות, משתין ומפליץ בדרכו), ובין השאר עורר (עוד) שערורייה עם שיר הנושא, וריאציה על ההימנון הצרפתי. עבור הצרפתים זו הייתה המקבילה ל"אל נצור את המלכה" של הסקס פיסטולס – "לה פיגארו" הציע לשלול ממנו את האזרחות, והתוצאה הייתה שהשיר נשאר כשנה ברשימות ההשמעה; גנסבורג עשה דיסק טוב. יום נעים מלא בסאטלה באטלה חהחה -כשף!
עוד חודש אמור לצאת הדיסק החדש של שינייד אוקונור, שכל כולו על טוהרת גרסאות כיסוי לשירי רגאיי משנות השבעים, שבוצעו במקור על ידי איקונין כגון בוב מרלי, פיטר טוש ולי פרי. רגאיי במבטא אירי? מסתבר שזה נשמע כמו שזה נשמע. אוקונור יודעת שאין לה דרך להאפיל על הביצועים המקוריים, ורואה בדיסק מעין מחווה לשירים ולאמנים שניחמו אותה בנעוריה. המטרת-משנה שלה היא להעביר מסר: אלוהים ודת הם שני דברים שונים. דומני שהיא מתכוונת להגיד שאלוהים והממסד הדתי הם שני דברים שונים, אבל ניחא. את השיר הראשון, "ג'ה לא מת", של רומח בוער, היא מבצעת א-קפלה, וזה דווקא נשמע טוב, כי היא מצליחה להערות פנימה משהו חדש. 11 השירים הבאים פחות מעודדים: שינייד פשוט עושה רגאיי, אבל איכשהו זה לא מתלבש. השירה שלה מנומסת מדי, לבנה מדי, ומלבד מעריציה הנאמנים, איש לא יתעקש לשמוע אותה שרה רגאיי. למרות שההפקה היא של הצמד האגדי סליי ורובי, גם המוזיקה לא מצליחה להלהיב, למרות שהכל מבוצע לעילא והסאונד מצוין. הנגנים מיתנו את הקצב ואת הלהט לפי הזמרת. לא רק זה, אלא שההגשה האנמית מצליחה לעיתים להדגיש את היות המילים מיופיפות כאן, או נאיביות יתר-על-המידה שם. אי אפשר שלא להשוות בין הדיסק הזה לבין פרויקט הרגאיי של סרז' גנסבורג. קווי הדמיון מפתיעים: גם שם ההפקה הייתה של רובי שייקספיר וסליי דאנבר, גם אז דובר במועמד לא סביר בעליל לשיר רגאיי, ואפילו שמות הדיסקים דומים: אצל גנסבורג זה היה "אל הנשק וכולי". אלא שהשוני בין שני הפרויקטים מהותי: גנסבורג ירד לג'מייקה ב-79', וחזר עם בשורת הרגאיי לצרפת ולאירופה, בימים שבהם להקות בריטיות רק התחילו להשתעשע עם סקא; גנסבורג כתב את המילים והמוזיקה לכל השירים; גנסבורג לא ויתר על הזהות שלו ועל עיסוק בחומרים בהם תמיד עסק (השיר "מים וגז בכל קומה", לדוגמה, מספר על גבר שעולה במדרגות, משתין ומפליץ בדרכו), ובין השאר עורר (עוד) שערורייה עם שיר הנושא, וריאציה על ההימנון הצרפתי. עבור הצרפתים זו הייתה המקבילה ל"אל נצור את המלכה" של הסקס פיסטולס – "לה פיגארו" הציע לשלול ממנו את האזרחות, והתוצאה הייתה שהשיר נשאר כשנה ברשימות ההשמעה; גנסבורג עשה דיסק טוב. יום נעים מלא בסאטלה באטלה חהחה -כשף!
