איזון בגיל ההתבגרות הוא בעיה
בעיה מוכרת, נחקרת, וקשה.
 
אני לא רופאה, אבל תחשבו על זה: תעזבו אותו בשקט. תנו לו לעבור את השנתיים-שלוש הקשות האלו של גיל ההבגרות, ההורמונים, הקושי החברתי, הקושי האישי והנפשי. תנו לו כמה כללים שקל לעמוד בהם, ותרדו ממנו. אל תשאלו אותו שאלות כל היום, מה אכלת, מתי אכלת, לקחת אינסולין, מדדת, כמה היה... זה יכול לשגע כל אחד, ובוודאי ילד מתבגר שגם ככה חושב שכל עולם המבוגרים נוצר כדי להקשות עליו את החיים.
למה אני מתכוונת כללים שקל לעמוד בהם - אל תיקח אינסולין בלי למדוד. אל תאכל בלי לקחת אינסולין. אם אתה לא מרגיש טוב, תמדוד, ותאכל משהו מהיר. אם המדידה שלך מעל 250, קח תיקון. דברו איתו על איך למנוע היפו, ואיך לעזור לרדת מהיפר, וזהו.
תבטיחו לו שאתם יורדים לו מהווריד אם הוא מבטיח לעשות את המינימום כדי לא לפגוע בעצמו.
אל תדברו איתו על נזקים לטווח ארוך, זה בטח לא מעניין אותו.
 
מנסיון (אמנם לא בגיל ההתבגרות אבל ביחס דומה), מגיע הרגע שבו מתחיל להיות אכפת לך, ואתה נרתם למשימת האיזון האישית שלך. הוא כבר לא ילד שעושה מה שרוצים ומבקשים ההורים, והוא עוד לא בוגר מספיק כדי לעשות את זה לבד. אבל הוא יגיע לשם.