זה היה נכון לפני שלושים שנה.
היום זה יותר מסובך. אז לפני שלושים שנה הייתי נוכח בשיחה בה הסביר בדואי למה אינו בונה צריף (שהוא יותר נוח מאוהל): "אם מחר השבט יעבור למקום אחר, האשה והילדים ישארו לבד בצריף". אז עברו שלושים שנה, והיום יש מעט מאד רועים נודדים, שגרים באהלים. כל השאר- בנו צריפים. והמחדל של המדינה, עד לשנים האחרונות- שבחרה להתעלם מכל העניין. ולא הביאה בחשבון, בתכניות המתאר/בניין שלה את אותם בדואים. ולא הקצתה להם מקום לבניין ישוב-קבע, או בישובי הקבע הקיימים. אז בנו צריפים בכל מקום ש"הסתדר להם". (מה שמכונה "הפזורה"). ובשנים האחרונות הממשלות אכן התעוררו לנושא. והוקמו ישובים חדשים. והורחבו וחודשו ישובים קיימים (ובמעבר בהם- הם באמת נראים "חדשים"). ולא יודע אם זה מספיק או לא, או רק "התחלה". אבל אותם בדואים- גם כן לא עוזרים לפתור הבעיה. כל אחד רוצה ישוב קבע- "על הגבעה שלו". ועד שימצא פתרון- נמשך המצב של "פזורה". צריפים, או קיבוצי צריפים אקראיים, בכל מקום. וברור שמדובר בהפרת חוק (אבל אין אלטרנטיבה), וברור שלא מעשי לדבר על תשתיות עבור אותם צריפים/קבצי-צריפים.