הממ. אז ככה..
טוב, אם היה אי פעם איפשהו עוד ספק דל, אפשר פחות או יותר לחסל אותו עכשיו. אפשר לומר שברור שאמא יודעת עליי. *רביב מתעסק לו במחשב באתר שבין היתר יש בו טורנטים של דברים לא צנועים במיוחד הכוללים מין לא נורמטיבי כל כך וטאבים קטנים יחסית של תמונות הקשורים לטורנטים* *אמא נכנסת לחדר* *רביב מסתיר את התמונה, בנונשלנט אך לאט מדי, מסתבר* -אמא: למה הסתרת את התמונה עם החלון? -רביב: שום סיבה מיוחדת. -אמא: תזיז את החלון שניה. -רביב: לא רוצה. -אמא: נו? -רביב: לא רוצה. -אמא: אני מקווה שאתה לא מסתיר ממני כלום, רביב. -רביב: לא מסתיר כלום. הלכה. האמת? אין לי כח לזה. באמת שאין לי כח לזה. אז מה עושים, יוצאים מהארון? רישמית לפחות? לא יכול. למה? פה זה מסתבך. לאלו שלא ידעו, גם אחי הגדול הומו. אנחנו רק שני אחים. כן כן, פרובלמטי ולא קל. מסכים. אחי, שמצידו היה נשאר בארון עד היום שההורים שלי היו עוברים לעולם הבא, סוחט אותי בדרכים לא דרכים אמוציונאלית שלא לצאת מהארון כי זה גם מוציא אותו החוצה. אני מסכים לפואנטה שלו, אבל זה לא כל מה שעוצר בעדי. הוא מציין את הדברים הנכונים, כנראה, שיקרו ברגע שאני אצא מהארון - בין אם זה תהיות ותחקירי שב"כ לאן, עם מי, מתי ולמה אני יוצא, עויינות כללית, חוסר עזרה במימון פיננסי ומה לא. אם לומר את האמת? אין לי מושג איך ההורים שלי יקבלו את זה. אמא שלי, יותר נכון. זה יכול או להתקבל ב"סופסוף אמרת את זה" ויכול להתקבל במלחמת עולם שלישית. מה עושים כשהקרבות התישו אותך כ"כ שפשוט אין לך זין להלחם במלחמה? :-\ ובינתיים להיות תקוע באמצע. ונקודת האור היחידה שהייתה אמורה לעזור לי, אחי הגדול - שמסתדר לו יופי בשקט עם בנזוג במשך שנה, תכנונים על מעבר דירה משותף איתו וחיים הומוסקסואלים חביבים בלי חקירות שב"כ כי הוא חופשי והם לא מציקים לו - רק מטריד אותי ומלחיץ אותי עוד יותר. "אתה פזיז", "אתה עושה טעויות", "אתה תביא את הסוף שלנו". גם כן, עוד אישה היסטרית! והוא רק מאכיל אותי את אותם הסרטים שאני אוכל לבד על זה שאחרי שאני אספר הכל ישתנה, יתחילו החקירות והבעיות ואני לא אוכל לצאת לשום מקום (למרות שבשלב כזה אני פשוט אעבור לישון בבסיס תקופה לדעתי..) לעזאזל, מה ביקשתי, לחיות את החיים השקטים והפרטיים שלי בלי שידחפו את האף? אם אתם גם ככה לא תקבלו, אז אל תחקרו לעומק, אם אתם תקבלו, תיזמו את השיחה הזו בעצמכם ונסגור את הפינה הזו - שנגררת כבר שלוש שנים - וזהו! אני מיואש. אוף.
טוב, אם היה אי פעם איפשהו עוד ספק דל, אפשר פחות או יותר לחסל אותו עכשיו. אפשר לומר שברור שאמא יודעת עליי. *רביב מתעסק לו במחשב באתר שבין היתר יש בו טורנטים של דברים לא צנועים במיוחד הכוללים מין לא נורמטיבי כל כך וטאבים קטנים יחסית של תמונות הקשורים לטורנטים* *אמא נכנסת לחדר* *רביב מסתיר את התמונה, בנונשלנט אך לאט מדי, מסתבר* -אמא: למה הסתרת את התמונה עם החלון? -רביב: שום סיבה מיוחדת. -אמא: תזיז את החלון שניה. -רביב: לא רוצה. -אמא: נו? -רביב: לא רוצה. -אמא: אני מקווה שאתה לא מסתיר ממני כלום, רביב. -רביב: לא מסתיר כלום. הלכה. האמת? אין לי כח לזה. באמת שאין לי כח לזה. אז מה עושים, יוצאים מהארון? רישמית לפחות? לא יכול. למה? פה זה מסתבך. לאלו שלא ידעו, גם אחי הגדול הומו. אנחנו רק שני אחים. כן כן, פרובלמטי ולא קל. מסכים. אחי, שמצידו היה נשאר בארון עד היום שההורים שלי היו עוברים לעולם הבא, סוחט אותי בדרכים לא דרכים אמוציונאלית שלא לצאת מהארון כי זה גם מוציא אותו החוצה. אני מסכים לפואנטה שלו, אבל זה לא כל מה שעוצר בעדי. הוא מציין את הדברים הנכונים, כנראה, שיקרו ברגע שאני אצא מהארון - בין אם זה תהיות ותחקירי שב"כ לאן, עם מי, מתי ולמה אני יוצא, עויינות כללית, חוסר עזרה במימון פיננסי ומה לא. אם לומר את האמת? אין לי מושג איך ההורים שלי יקבלו את זה. אמא שלי, יותר נכון. זה יכול או להתקבל ב"סופסוף אמרת את זה" ויכול להתקבל במלחמת עולם שלישית. מה עושים כשהקרבות התישו אותך כ"כ שפשוט אין לך זין להלחם במלחמה? :-\ ובינתיים להיות תקוע באמצע. ונקודת האור היחידה שהייתה אמורה לעזור לי, אחי הגדול - שמסתדר לו יופי בשקט עם בנזוג במשך שנה, תכנונים על מעבר דירה משותף איתו וחיים הומוסקסואלים חביבים בלי חקירות שב"כ כי הוא חופשי והם לא מציקים לו - רק מטריד אותי ומלחיץ אותי עוד יותר. "אתה פזיז", "אתה עושה טעויות", "אתה תביא את הסוף שלנו". גם כן, עוד אישה היסטרית! והוא רק מאכיל אותי את אותם הסרטים שאני אוכל לבד על זה שאחרי שאני אספר הכל ישתנה, יתחילו החקירות והבעיות ואני לא אוכל לצאת לשום מקום (למרות שבשלב כזה אני פשוט אעבור לישון בבסיס תקופה לדעתי..) לעזאזל, מה ביקשתי, לחיות את החיים השקטים והפרטיים שלי בלי שידחפו את האף? אם אתם גם ככה לא תקבלו, אז אל תחקרו לעומק, אם אתם תקבלו, תיזמו את השיחה הזו בעצמכם ונסגור את הפינה הזו - שנגררת כבר שלוש שנים - וזהו! אני מיואש. אוף.
