המנהלות כאן נחמדות יותר מידי!!!
איפה איפה נטע ואודליה וכל הבנות המנוסות שמעודדות אותנו המתחילות? איפה כל אותן מוכשרות שנותנות כאן הדרכה סובלנית ומנוקדת למתחילות שאפילו לרדד בצק לא ידעו? למה אתן עושות את זה????????????? לפני חצי שנה נכנסתי לכאן בחייל ורעדה, המטרה היתה להכין עוגת יומהולדת ליורשת המלכותית. אחרי שטיילתי באתרי הבית של המנהלות וכמה מהבנות כאן, ידעתי שאני אקבל יחס קצת מזלזל. אז זהו שלא!!! בהמון סבלנות והמון סימפטיה, לקחתן לי את הידיים הרועדות והדרכתן אותי שלב אחר שלב. נטעתן בי כל כך הרבה בטחון שמייד פניתי לפרוייקט היומרני שלי - עוגת יומהולדת + סוכריות + עוגה לחברה. קניתי 4 קג' בצק סוכר ארבעה צבעים חבילת חותכנים ממש טובה ועוד חבילה לפירוק (אמרתי כבר פרוייקט יומרני?) קניתי את ה"עוגי-אות" המפורסמות קניתי שני מערוכים (האמת קניתי אחד, איבדתי אותו ונאלצתי לרכוש עוד אחד. אגב את האבוד מצאתי כשעברנו דירה עמוק עמוק בפריזר...) קניתי חומרים לשלוש עוגות, עשיתי עוגת נסיון, ועשיתי עוד ארבע עוגות (אחת נשרפה, השניה לא נאפתה, השלישית הציפה את התנור והרביעית, קצת עקומה, התקבלה בסלחנות אוהבת). פירקתי שני מדפים (כי כשאמרו לי שעוגה מצופה בבצק סוכר זה כבד, לא תארתי לעצמי עד כמה...) פרקתי מרפק (כי כשסוחבים עוגה כבדה על מדף לא קל יש מצב שיד אחת לא זה לא מספיק). אבל למראה החיוך שנשפך לילדונת שלי על הפרצוף כשראתה את העוגה ושמעה את ציוצי ההתלהבות של חבריה לגן הכל נשכח ונסלח... (למעט המרפק, אבל זה דווקא נחמד כי אני מציגה אותו כ"פציעת ספורט") ותשקוט הארץ חצי שנה. רק מה? עברה לה חצי שנה, והגיע היום שבו בני חגג יומהולדת ראשון. בעודי אופה עוגת שוקולד, ומפרישה כמיטב המסורת, שתי כפות גדושות לתבנית של מאפיין (כדי שחתן השמחה ואוחותו יוכלו לכלות בה את זעמם ותאבונם בכל דרך ראויה יותר או פחות) מתעוררת השדה הפולנית שבי... "מה לילד לא תהיה עוגת יומהולדת מיוחדת?" "לילדה היתה והילד מה?ילד שני אז מקפחים?" "מה סתם נקשט בסוכריות? אבל הוא כל כך קטן (העוג בן השנה מסוגל לפרק תרנגולת שלמה בלי למצמץ ורק בסוף הארוחה, בעודו מוצץ עצם לבקש מיים...) סוכריות זה לא בטיחותי"... והשעה כבר 13:30, והחנויות אצלינו נסגרות, וצריך עוד שעתיים לאסוף את הפושטקית מהגן, ועוד צריך לנקות טוב טוב את הבית (כי הזמנו את סבתא וסבא, וסבתא זאתי יש לה עיני נץ בכל הקשור לאבק, חול או פירור מזדמן). וככה אני שולפת שאריות בצק סוכר מהפעם ההיא. יש בערך קג'. מתוכו 3/4 קג' יבש לחלוטין... לצבעי המאכל שלום. ואז אני מתחילה בזהירות מחד ומאידך עובד המוח לו החולני שלי ומפץח ץאוריות של קיצורי דרך והקלות להדיוטות (ואני מיישמת, חלקן בהצלחה וחלקן נו שויייייןןןןןןן....) וכעבור חצי שעה יש אריות!!! ורק כאשר חתן השמחה מכלה את שמחתו באריה אני מגלה לחרדתי שפיסלתי אריה נטול אוזניים. מסקנה? אריה בחצי שעה, הוא אריה זכר (עם שמיעה סלקטיבית!!!) ועכשיו ברצינות - נעט, אודליה וכל השאר, אתן עושות עבודת קודש!!! תודה שעזרתן לשמח שני זעטוטים יקרים לי!!!
איפה איפה נטע ואודליה וכל הבנות המנוסות שמעודדות אותנו המתחילות? איפה כל אותן מוכשרות שנותנות כאן הדרכה סובלנית ומנוקדת למתחילות שאפילו לרדד בצק לא ידעו? למה אתן עושות את זה????????????? לפני חצי שנה נכנסתי לכאן בחייל ורעדה, המטרה היתה להכין עוגת יומהולדת ליורשת המלכותית. אחרי שטיילתי באתרי הבית של המנהלות וכמה מהבנות כאן, ידעתי שאני אקבל יחס קצת מזלזל. אז זהו שלא!!! בהמון סבלנות והמון סימפטיה, לקחתן לי את הידיים הרועדות והדרכתן אותי שלב אחר שלב. נטעתן בי כל כך הרבה בטחון שמייד פניתי לפרוייקט היומרני שלי - עוגת יומהולדת + סוכריות + עוגה לחברה. קניתי 4 קג' בצק סוכר ארבעה צבעים חבילת חותכנים ממש טובה ועוד חבילה לפירוק (אמרתי כבר פרוייקט יומרני?) קניתי את ה"עוגי-אות" המפורסמות קניתי שני מערוכים (האמת קניתי אחד, איבדתי אותו ונאלצתי לרכוש עוד אחד. אגב את האבוד מצאתי כשעברנו דירה עמוק עמוק בפריזר...) קניתי חומרים לשלוש עוגות, עשיתי עוגת נסיון, ועשיתי עוד ארבע עוגות (אחת נשרפה, השניה לא נאפתה, השלישית הציפה את התנור והרביעית, קצת עקומה, התקבלה בסלחנות אוהבת). פירקתי שני מדפים (כי כשאמרו לי שעוגה מצופה בבצק סוכר זה כבד, לא תארתי לעצמי עד כמה...) פרקתי מרפק (כי כשסוחבים עוגה כבדה על מדף לא קל יש מצב שיד אחת לא זה לא מספיק). אבל למראה החיוך שנשפך לילדונת שלי על הפרצוף כשראתה את העוגה ושמעה את ציוצי ההתלהבות של חבריה לגן הכל נשכח ונסלח... (למעט המרפק, אבל זה דווקא נחמד כי אני מציגה אותו כ"פציעת ספורט") ותשקוט הארץ חצי שנה. רק מה? עברה לה חצי שנה, והגיע היום שבו בני חגג יומהולדת ראשון. בעודי אופה עוגת שוקולד, ומפרישה כמיטב המסורת, שתי כפות גדושות לתבנית של מאפיין (כדי שחתן השמחה ואוחותו יוכלו לכלות בה את זעמם ותאבונם בכל דרך ראויה יותר או פחות) מתעוררת השדה הפולנית שבי... "מה לילד לא תהיה עוגת יומהולדת מיוחדת?" "לילדה היתה והילד מה?ילד שני אז מקפחים?" "מה סתם נקשט בסוכריות? אבל הוא כל כך קטן (העוג בן השנה מסוגל לפרק תרנגולת שלמה בלי למצמץ ורק בסוף הארוחה, בעודו מוצץ עצם לבקש מיים...) סוכריות זה לא בטיחותי"... והשעה כבר 13:30, והחנויות אצלינו נסגרות, וצריך עוד שעתיים לאסוף את הפושטקית מהגן, ועוד צריך לנקות טוב טוב את הבית (כי הזמנו את סבתא וסבא, וסבתא זאתי יש לה עיני נץ בכל הקשור לאבק, חול או פירור מזדמן). וככה אני שולפת שאריות בצק סוכר מהפעם ההיא. יש בערך קג'. מתוכו 3/4 קג' יבש לחלוטין... לצבעי המאכל שלום. ואז אני מתחילה בזהירות מחד ומאידך עובד המוח לו החולני שלי ומפץח ץאוריות של קיצורי דרך והקלות להדיוטות (ואני מיישמת, חלקן בהצלחה וחלקן נו שויייייןןןןןןן....) וכעבור חצי שעה יש אריות!!! ורק כאשר חתן השמחה מכלה את שמחתו באריה אני מגלה לחרדתי שפיסלתי אריה נטול אוזניים. מסקנה? אריה בחצי שעה, הוא אריה זכר (עם שמיעה סלקטיבית!!!) ועכשיו ברצינות - נעט, אודליה וכל השאר, אתן עושות עבודת קודש!!! תודה שעזרתן לשמח שני זעטוטים יקרים לי!!!