המסלול משינה לשינה או טרק בבית
מצחיקים אותי האנשים שחושבים שהם צריכים להספיק דברים בחיים, כמו לנדוד לכל מיני ארצות איזוטריות וללמד אנשים בכפרי בוץ את הבה נגילה. בסופו של דבר המצב הטבעי שלנו הוא שינה. החיים שלנו הם טיול יומי ממצב אחד של שינה אל המצב הבא, באותו אופן שבו החיים שלנו הם טיול זמני ממצב אחד של שינה אל המצב הבא. אז עשית באנג`י וטיפסת על הפיסגה הכי מושלגת של ההר הכי אקזוטי בדרום אמריקה, נו? ובסוף לא חזרת לישון במיטה בבית? הרי רק לזה התגעגעת. אז הטראק שלי בבית, והוא מתחיל מהמקום הכי טבעי, המיטה. יש אומנות לקום מהמיטה, אומרים, למשל - איזה רגל כדאי להנחית על הקרקע. מי שמאמין באמונות טפלות, טפו טפו, יעשה מצידי פליק פלאק לאחור וינחת איך שבא לו. הטרק מתחיל אל נקודה מעניינת מאד בבית, המקרר. מסלול די שגרתי שאני מטייל אליו הרבה יותר מדי פעמים ביום ואף פעם לא משעמם, אלא אם כן כבר שבוע לא עשיתי קניות וכל מה שנשאר לגלות זה איזה לחם קל שאף אחד לא נגע בו והדבר היחיד שאפשר לעשות איתו זה מיצב במוזיאון. וכמה אנשים בעולם היו מתים למקרר. עם אכול בתוכו. ואני שוקל בדעתי אם להפשיר עוד קצת פיצה. לא יודע למה קניתי פיצה, אולי כי היה מבצע. הכל מבצע, וחבל לא לקנות כמו שחבל אחרכך לא לאכול וכמו שחבל אחרכך שאכלתי. הטרק חולף על פני מוסף של עיתון שזרוק על השולחן. "השנים עושות רק טוב לקים בסינג`ר" אומרת הכותרת. אני לא מבין למה שלמישהו יהיה אכפת שהשנים עושות רק טוב לקים בסינג`ר. מי זו בכלל? שחקנית? נו אז? למה צריך להיות אכפת למישהו שהשנים עושות לה טוב? ואם הן עושות לה רע? ואם היא מרגישה ייאוש? למה לעזזאת האנשים האלו שאנחנו רואים בסרטים מעניינים אותנו מעבר לכך? אני תמיד מצטער שאני קונה את עיתוני הג`אנק האלה. ועוד האנשים שמגיבים לכתבות, מה יש לכם להגיב מה? משועממים? תעשו טרק בבית! הפינה הבאה זה הטלויזיה. תמיד יש איזה דיון אם לפתוח את הטלויזיה גם כשברור לי שהאופציות הן תוכנית גריאטרית בערוץ אחד, סרט קולנוע בהקרנה מספר שמונה בערוץ השני, וספיישל מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים של הלקט המיוחד של הרגעים הנדירים של בורחים לדירה או רצים מהדירה או איך שלא קוראים לזיוף האמיתי הזה. למה מעניין אותנו חבורת אהבלים שמתמודדים על ג`יפים ודירות, שורדים ג`ונגלים ומתפלשים בבוץ? זה ישנה את חיינו? זה יתרום לנו משהו? כבר עדיף לרדת לטיול של חיפוש מציאות בפחי זבל בשכונה, בטח יהיה שם משהו יותר מעניין ומועיל. הטרק ממשיך למרפסת. בערך כל מי שאני מכיר לא משתמש במרפסת מלבד כמחסן גרוטאות. נעליים, אוגר, צעצועים, כביסה, מנגל, מרפסת זה הבוידם של שנות ה-90. מילא גינה. משהו ירוק בעיניים. אבל כמו שטלויזיה זה לא מציאות ככה מרפסת לנוף זה לא גינה. זה סתם להרגיש בכאילו. ובדרך כלל מציצים לך ויש בה נזילות או רוחות או ריחות. ותמיד תמיד מעליך דווקא יהיו שכנים שכן משתמשים במרפסת, כאלו שיכלו לפתוח שם גן ארועים שלם. והטרק חוזר על עקבותיו ונוחת בסלון. שוב העיניים נתקלות בשלט הטלויזיה שקורץ לי. השלט הזה כל כך חיוני שאנחנו נתעצבן אם הוא רק יעיז להתקלקל. השלט הוא פתח לשעות של הכלום הכי משמעותי בחיים האלה. בין שינה לשינה יש אוכל וקקי ואהבה אבל בעיקר בעיקר טלויזיה. ומחשב. וטלויזיה. ומחשב. וטלויזיה באוטו. ומחשב בסלולרי. וטלויזיה בסלולרי. ומחשב בעבודה. ככה בין שינה אחת לשניה, והרי מה הפלא שכבר שינה נחשבת לתענוג בימינו. בין תענוג לתענוג יש את כל השאריות, פסולת של כמה עשרות שנים שבהם אנחנו חושבים שאנחנו חיים לנצח, ורבים עם אנשים, ומנסים לצבור כח ורכוש, ולא מבינים שבמילא נחזור לישון. שזה רק הפסקה. ולא צריך לנצל את החיים, או להשפיע, או להיות גאון גדול. הטרק ממשיך בשירותים. בגלל שהשירותים קשורים קשר אמיץ למקרר, גם כאן צריך להזכר כמה אנשים בעולם היו כל כך רוצים שיהיה להם שירותים. אסלה, מים זורמים בברז, חמים וקרים. כל מיני מותרות כאלו, שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. יש מזדה במקום עגלה עם סוס ויש ברז במקום כד של מים על הראש מהבאר. והטרק נעצר ואני מתיישב על האסלה סתם כדי לנוח מהטרק המתיש הזה ואני מסתכל על החדר המצחיק הזה שנקרא חדר שירותים, שהיה יכול להיות חדר כזה של רוגע ושלווה עם חלון גדול ומואר ואולי כסא נוח ובמקום זה חדר קטן וקצת חשוך עם חלון קטן שלא רואים ממנו כלום כדי שלא יציצו פנימה, ורק בא לי לברוח ממנו ולכן אני ממשיך את הטרק שלי חזרה לחדר. ובחדר תמיד יש את הפיתוי הזה של לפתוח את המחשב ולגלוש שעות באינטרנט בין שינה אחת לשניה ולספר באיזה מקום על הטרק שעשיתי, שאני עושה כמעט כל יום. וכל יום המסלול הזה מעלה בי שאלות יותר משונות מכאלו שעולות מול איזה הר מושלג בדרום חבל פיחסה ליד שבט האיכסה ששר הבה נרגילה תוך כדי סריגה של מעילים מבדים של כבשים אורגניות דרום אמריקאיות. שאלות של זמן ומקום ובעיקר כאלו שיכולות לסתום את מרווח הקיום בין מצב שינה אחד לשני, אלו שמתחילים ומסיימים את המסלולים שלנו כל יום, וכל החיים. וקראתי במסגרת `עשה מה שהעדר עושה` את הספר המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, ואני מרגיש שכל החיים שלנו כבני אדם הם מאין `מקרה המוזר של המין האנושי`. כולנו חבורה של אוטיסטים שחיים במין בועה של הספקים, קריירה, זוגיות, כל מיני סיסמאות רקובות ומסלולים קבועים וטרקים וכמה שאנחנו חושבים שאנחנו קובעים לעצמנו בסוף הרי אנחנו רק חלק ממסלול קבוע. שינה, קיום זמני, שינה. יום יום. שוב ושוב. ואנחנו חיים את האוטיסטיות הזאת עם דגל והמנון ושנאות ואהבות ופחדים וצחוקים ובוהים אל תוך מכשירי הטלויזיה ומסכי המחשב שלנו והולכים לקנות גליונות נייר כדי להתעדכן אם השנים עושות טוב לקים בסינג`ר. ולוחצים על שמור ובודקים שהטקסט התפרסם וחוזרים לשינה. תמיד, תמיד חוזרים בסוף הטרק לישון.
מצחיקים אותי האנשים שחושבים שהם צריכים להספיק דברים בחיים, כמו לנדוד לכל מיני ארצות איזוטריות וללמד אנשים בכפרי בוץ את הבה נגילה. בסופו של דבר המצב הטבעי שלנו הוא שינה. החיים שלנו הם טיול יומי ממצב אחד של שינה אל המצב הבא, באותו אופן שבו החיים שלנו הם טיול זמני ממצב אחד של שינה אל המצב הבא. אז עשית באנג`י וטיפסת על הפיסגה הכי מושלגת של ההר הכי אקזוטי בדרום אמריקה, נו? ובסוף לא חזרת לישון במיטה בבית? הרי רק לזה התגעגעת. אז הטראק שלי בבית, והוא מתחיל מהמקום הכי טבעי, המיטה. יש אומנות לקום מהמיטה, אומרים, למשל - איזה רגל כדאי להנחית על הקרקע. מי שמאמין באמונות טפלות, טפו טפו, יעשה מצידי פליק פלאק לאחור וינחת איך שבא לו. הטרק מתחיל אל נקודה מעניינת מאד בבית, המקרר. מסלול די שגרתי שאני מטייל אליו הרבה יותר מדי פעמים ביום ואף פעם לא משעמם, אלא אם כן כבר שבוע לא עשיתי קניות וכל מה שנשאר לגלות זה איזה לחם קל שאף אחד לא נגע בו והדבר היחיד שאפשר לעשות איתו זה מיצב במוזיאון. וכמה אנשים בעולם היו מתים למקרר. עם אכול בתוכו. ואני שוקל בדעתי אם להפשיר עוד קצת פיצה. לא יודע למה קניתי פיצה, אולי כי היה מבצע. הכל מבצע, וחבל לא לקנות כמו שחבל אחרכך לא לאכול וכמו שחבל אחרכך שאכלתי. הטרק חולף על פני מוסף של עיתון שזרוק על השולחן. "השנים עושות רק טוב לקים בסינג`ר" אומרת הכותרת. אני לא מבין למה שלמישהו יהיה אכפת שהשנים עושות רק טוב לקים בסינג`ר. מי זו בכלל? שחקנית? נו אז? למה צריך להיות אכפת למישהו שהשנים עושות לה טוב? ואם הן עושות לה רע? ואם היא מרגישה ייאוש? למה לעזזאת האנשים האלו שאנחנו רואים בסרטים מעניינים אותנו מעבר לכך? אני תמיד מצטער שאני קונה את עיתוני הג`אנק האלה. ועוד האנשים שמגיבים לכתבות, מה יש לכם להגיב מה? משועממים? תעשו טרק בבית! הפינה הבאה זה הטלויזיה. תמיד יש איזה דיון אם לפתוח את הטלויזיה גם כשברור לי שהאופציות הן תוכנית גריאטרית בערוץ אחד, סרט קולנוע בהקרנה מספר שמונה בערוץ השני, וספיישל מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים של הלקט המיוחד של הרגעים הנדירים של בורחים לדירה או רצים מהדירה או איך שלא קוראים לזיוף האמיתי הזה. למה מעניין אותנו חבורת אהבלים שמתמודדים על ג`יפים ודירות, שורדים ג`ונגלים ומתפלשים בבוץ? זה ישנה את חיינו? זה יתרום לנו משהו? כבר עדיף לרדת לטיול של חיפוש מציאות בפחי זבל בשכונה, בטח יהיה שם משהו יותר מעניין ומועיל. הטרק ממשיך למרפסת. בערך כל מי שאני מכיר לא משתמש במרפסת מלבד כמחסן גרוטאות. נעליים, אוגר, צעצועים, כביסה, מנגל, מרפסת זה הבוידם של שנות ה-90. מילא גינה. משהו ירוק בעיניים. אבל כמו שטלויזיה זה לא מציאות ככה מרפסת לנוף זה לא גינה. זה סתם להרגיש בכאילו. ובדרך כלל מציצים לך ויש בה נזילות או רוחות או ריחות. ותמיד תמיד מעליך דווקא יהיו שכנים שכן משתמשים במרפסת, כאלו שיכלו לפתוח שם גן ארועים שלם. והטרק חוזר על עקבותיו ונוחת בסלון. שוב העיניים נתקלות בשלט הטלויזיה שקורץ לי. השלט הזה כל כך חיוני שאנחנו נתעצבן אם הוא רק יעיז להתקלקל. השלט הוא פתח לשעות של הכלום הכי משמעותי בחיים האלה. בין שינה לשינה יש אוכל וקקי ואהבה אבל בעיקר בעיקר טלויזיה. ומחשב. וטלויזיה. ומחשב. וטלויזיה באוטו. ומחשב בסלולרי. וטלויזיה בסלולרי. ומחשב בעבודה. ככה בין שינה אחת לשניה, והרי מה הפלא שכבר שינה נחשבת לתענוג בימינו. בין תענוג לתענוג יש את כל השאריות, פסולת של כמה עשרות שנים שבהם אנחנו חושבים שאנחנו חיים לנצח, ורבים עם אנשים, ומנסים לצבור כח ורכוש, ולא מבינים שבמילא נחזור לישון. שזה רק הפסקה. ולא צריך לנצל את החיים, או להשפיע, או להיות גאון גדול. הטרק ממשיך בשירותים. בגלל שהשירותים קשורים קשר אמיץ למקרר, גם כאן צריך להזכר כמה אנשים בעולם היו כל כך רוצים שיהיה להם שירותים. אסלה, מים זורמים בברז, חמים וקרים. כל מיני מותרות כאלו, שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. יש מזדה במקום עגלה עם סוס ויש ברז במקום כד של מים על הראש מהבאר. והטרק נעצר ואני מתיישב על האסלה סתם כדי לנוח מהטרק המתיש הזה ואני מסתכל על החדר המצחיק הזה שנקרא חדר שירותים, שהיה יכול להיות חדר כזה של רוגע ושלווה עם חלון גדול ומואר ואולי כסא נוח ובמקום זה חדר קטן וקצת חשוך עם חלון קטן שלא רואים ממנו כלום כדי שלא יציצו פנימה, ורק בא לי לברוח ממנו ולכן אני ממשיך את הטרק שלי חזרה לחדר. ובחדר תמיד יש את הפיתוי הזה של לפתוח את המחשב ולגלוש שעות באינטרנט בין שינה אחת לשניה ולספר באיזה מקום על הטרק שעשיתי, שאני עושה כמעט כל יום. וכל יום המסלול הזה מעלה בי שאלות יותר משונות מכאלו שעולות מול איזה הר מושלג בדרום חבל פיחסה ליד שבט האיכסה ששר הבה נרגילה תוך כדי סריגה של מעילים מבדים של כבשים אורגניות דרום אמריקאיות. שאלות של זמן ומקום ובעיקר כאלו שיכולות לסתום את מרווח הקיום בין מצב שינה אחד לשני, אלו שמתחילים ומסיימים את המסלולים שלנו כל יום, וכל החיים. וקראתי במסגרת `עשה מה שהעדר עושה` את הספר המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, ואני מרגיש שכל החיים שלנו כבני אדם הם מאין `מקרה המוזר של המין האנושי`. כולנו חבורה של אוטיסטים שחיים במין בועה של הספקים, קריירה, זוגיות, כל מיני סיסמאות רקובות ומסלולים קבועים וטרקים וכמה שאנחנו חושבים שאנחנו קובעים לעצמנו בסוף הרי אנחנו רק חלק ממסלול קבוע. שינה, קיום זמני, שינה. יום יום. שוב ושוב. ואנחנו חיים את האוטיסטיות הזאת עם דגל והמנון ושנאות ואהבות ופחדים וצחוקים ובוהים אל תוך מכשירי הטלויזיה ומסכי המחשב שלנו והולכים לקנות גליונות נייר כדי להתעדכן אם השנים עושות טוב לקים בסינג`ר. ולוחצים על שמור ובודקים שהטקסט התפרסם וחוזרים לשינה. תמיד, תמיד חוזרים בסוף הטרק לישון.
