על דחייה חברתית בספרות ילדים וב"הסיפור שאינו נגמר"
יולי 27, 2020
אם הרמתם גבה למקרא כותרת המשנה, כנראה קראתם את “הסיפור שאינו נגמר” מאת מיכאל אנדה ואתם זוכרים שהוא כמעט ואינו עוסק בדחייה חברתית. גיבור הספר, בסטיאן, הינו ילד דחוי וכושל בלימודיו. אמו נפטרה, אביו מסוגר בעצמו מאז והוא עצמו סובל מבדידות, דחייה וכאב. ספר קסום שהוא גונב מחנות ספרים מכניס אותו אל תוך ממלכת פאנטסיה המצויה בסכנה, ורק בסטיאן יכול להצילה. שם, בממלכת פאנטסיה, בסטיאן עורך מסע שישנה את חייו.
עניין הדחייה החברתית בקושי מוזכר בספר, ובכל זאת נוכח בו: בסטיאן מגיע לחנות הספרים ממנה הוא גונב את הספר לאחר שנרדף על ידי חבריו לכיתה, חבורה שנראית לנו, הקוראים, כחבורה של ביריונים המעבירה את בסטיאן מסכת של התעללויות.
בסטיאן קורא בספר שגנב מחנות הספרים (פריים מתוך הסרט)
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה קראתי את “הסיפור שאינו נגמר”. בסטיאן כבש את לבי מיד. לא יכולתי שלא לחוש הזדהות אתו, על אף שבניגוד לבסטיאן הייתי תלמידה מצטיינת. כמו כן, בניגוד לבסטיאן, לא חוויתי דחייה חברתית ובריונות. אבל חלקתי עם בסטיאן את האהבה הגדולה לספרים, זו שמתוארת בתחילת הספר באופן שיעורר בכל ילד חובב קריאה את התחושה שהתיאור נכתב בדיוק עליו:
ולמרות שלא חוויתי בריונות ודחייה חברתית חריפה כפי שחווה בסטיאן, כך או אחרת, הזדהיתי גם עם תחושת הבדידות והחריגות שלו. בסטיאן מאמין שלועגים לו מכיוון ש: “אני ממציא לעצמי סיפורים, אני ממציא מילים ושמות שעדיין לא קיימים, דברים כאלה”. כילדה קוראת ומדמיינת, הרגשתי גם אני לעתים עוף מוזר, שונה מהשאר, בעלת תחומי עניין שאין לי עם מי לחלוק.
מיכאל אנדה כתב ספר נפלא שיכול לפנות ללבם של קוראים רבים מסוגים שונים, אבל את תשומת לבם של ילדים קוראים הוא לוכד ממש מהרגע הראשון, ועוד יותר מכך את תשומת לבם של ילדים קוראים שחשים בודדים או דחויים חברתית, ולו במקצת.
כריכת הספר (יח”צ)
אמנם לאחר תיאור ההשפלות והאלימות שסובל בסטיאן מידי חבריו לכיתה בתחילת הספר, הם כמעט ואינם מוזכרים שוב לאורך העלילה, שכן עיקר עניינו של הספר אינה הדינמיקה החברתית כי אם המתרחש בפנים, בנפשו של בסטיאן. אבל הילד הקורא, המזדהה עם אהבתו הגדולה של בסטיאן לספרים, עם התיאור של בסטיאן הקורא עם פנס מתחת לשמיכה, אם חש פעם שמץ ממה שחש בסטיאן מול חבריו לכיתה, נשאב אל הסיפור ומחפש יחד עם בסטיאן גם מוצא לעצמו.
האם יש ל”הסיפור שאינו נגמר” מסר עבור הילד הזה?
***
ספרי ילדים רבים עוסקים בדחייה חברתית. לעתים זוהי דחייה על רקע שוני: בישראל ישנם ספרים רבים העוסקים בדחייה חברתית כלפי עולים חדשים (למשל, “אלכס כבר לא עולה חדש” של גלילה רון פדר עמית, “המצחיקה עם העגילים” של יעל רוזמן); “פלא” של ר”ג פלאסיו, שכבש בסערה את ראש טבלאות רבי המכר בשנים האחרונות, עסק בשוני חיצוני; “אני אתגבר” של דבורה עומר עסק בין השאר בקשיי ההשתלבות של ילדה בעלת מוגבלות פיזית.
לעומתם, ישנם ספרים העוסקים בשוני חמקמק יותר, פחות ניתן לזיהוי ולהגדרה, כמו “ילדת כוכבים” של ג’רי ספינלי שבמרכזו דחייה חברתית של ילדה שהשוני שלה מתבטא בהיותה אינדיבידואליסטית המסרבת להיכנע למוסכמות החברה, ולא שוני חיצוני. כמוהו גם “ילדת הגבעות” של אלואיז מקגרו, ספר פנטזיה המהווה אלגוריה לדחייה חברתית בשל שוני שלאו דווקא ניתן להגדרה.
המשותף לרוב הספרים האלו הוא העמדת החברה על דוכן הנאשמים: החברה אינה יודעת להכיל את השונה, בין אם השוני הוא חיצוני או פנימי, מולד או נרכש, ועל החברה להשתנות וללמוד לקבל את כולם. זהו ללא ספק מסר חשוב וראוי, ובכל זאת עולה התהייה: האם התביעה היחידה צריכה להיות מופנית כלפי החברה? האם אין מקום לבחון את הדחייה מהכיוון ההפוך, מכיוונו של הילד הדחוי? אין הכוונה כאן להאשמת הקרבן, חלילה. ישנם מאפיינים ייחודיים שאי אפשר או לא רצוי לשנותם לשם התקבלות חברתית, אך האם אין מצבים בהם הילד הדחוי עצמו יכול ליצור שינוי בעצמו ולשנות את מצבו?
ספרים וסרטים לפעוטות עוסקים לא מעט בעיצוב ההתנהגות החברתית. הם מלמדים לוותר, לחלוק, להתפייס. כמעט כל סדרה מצויירת לילדים עוסקת בערכים הבסיסיים של חיברות. במחלקת ספרות הילדים והנוער לעומת זאת קשה מאוד למצוא ספרים העוסקים בהתנהגות החברתית של היחיד. למעשה, חוץ מ”הרייט המרגלת” מכמיר הלב של לואיז פיציו, אני מתקשה להיזכר בספר ששם במוקד את הילד הדחוי ואת התנהגותו שלו, מבלי לבוא בתלונות אל חברת הילדים הסובבת.
נראה כאילו ישנה הנחה סמויה בקרב כותבי ספרות הילדים כי ספרות הפעוטות כבר לימדה את כל שיש ללמד בתחום החיברות, ומכאן והלאה היחיד הגיע לשלמות ולא נותר אלא לעצב את החברה בכדי שתקבל אותו כפי שהוא ולא תפגע בשום צורה באינדיבידואליות שלו ובאישיותו הייחודית.
אם לשפוט על פי ספרות הילדים, דומה שאין טעות גדולה יותר מאשר הניסיון להיות “כמו כולם”, כפי שמנסה לעשות למשל גיבורת “ילדת כוכבים” למשך זמן מה. בתרבות שלנו, המעודדת אינדיבידואליזם, זהו מעשה מאוס של מחיקה עצמית, ויתור על גרעין האני הפנימי, שיוביל לעצב ולסבל.
***
בספרה “מדחיה חברתית לילד מאושר בבית הספר”, טוענת הפסיכולוגית החינוכית חנה פישר גרפי כי ילדים בגיל בית הספר היסודי דווקא כן אמורים להיות “כמו כולם”. אם הם אינם כאלה, מדובר בכשל, בתקלה התפתחותית: מדובר בילדים שממשיכים לדבוק בנורמות ההתנהגות שהוריהם מנחילים להם במקום להמיר אותן באלו של חברת הילדים.
הסנקציות החברתיות שילדים מפעילים על חבריהם שאינם מתיישרים על פי התקן, אלו שגורמות למבוגרים לנוד בראשם ולהגיד “ילדים הם אכזריים כל כך”, אינן מעשה אכזריות כי אם הדרך להוביל את הילד הלא בשל להתפתחות תואמת גיל:
גישה שונה למדי מוצגת בספר “אחזו בילדכם” של ד”ר גורדון ניופלד וד”ר גאבור מאטה, ספר שעוסק במקומה של החברה בחיי ילדים ונוער לעומת מקומם של ההורים. במרכז הספר עומד הרעיון כי בתרבות שלנו, החברה תופסת את המקום המרכזי בחיי ילדים ונוער על חשבון מקום ההורים, דבר שיוצר מציאות בעייתית מבחינות שונות. הספר לא עוסק בדחייה חברתית, אבל באזכור אקראי לנושא, הוא טוען שדחייה חברתית מלכתחילה לא תפגע קשה כל כך בילד שהוריו הם מרכז חייו:
הנקודה המשותפת לשתי הגישות הכל כך שונות האלו היא אחת: על פי שתי הגישות, ההתמקדות בחברת הילדים היא טעות. שינוי ועיצוב מחדש של חברת הילדים אינם הדרך לעזור לילד הדחוי, בין אם משום שהדבר אינו אפשרי ובין אם משום שהדבר אינו רצוי.
מתוך “הפיל שרצה להיות הכי” – כתב ואייר: פאול קור. מהספרים הבולטים בנושא
לאור זאת, אי אפשר שלא לתהות האם ספרי הילדים והנוער העוסקים בדחייה חברתית ומתארים תהליכי שינוי העוברים על החברה, ומעודדים את הילד הדחוי להיות “הוא עצמו” ובשום פנים ואופן לא להשתנות – אינם עושים עוול לחלק מהילדים הדחויים הקוראים אותם? שמא הם עלולים להוביל להתבצרות בתוך התנהגות שעלולה להיות בעייתית, לדחיית הרעיון של שינוי עצמי וציפיה שהחברה תשתנה ותכיל, ציפיה שספק אם תתגשם במציאות?
להמשך הכתבה https://ha-pinkas.co.il/המסע-אל-עבר...58zU4HPj6QnYrDG4eVtdaBuztEckoYMTDrKXwS2fDCvv8
יולי 27, 2020
אם הרמתם גבה למקרא כותרת המשנה, כנראה קראתם את “הסיפור שאינו נגמר” מאת מיכאל אנדה ואתם זוכרים שהוא כמעט ואינו עוסק בדחייה חברתית. גיבור הספר, בסטיאן, הינו ילד דחוי וכושל בלימודיו. אמו נפטרה, אביו מסוגר בעצמו מאז והוא עצמו סובל מבדידות, דחייה וכאב. ספר קסום שהוא גונב מחנות ספרים מכניס אותו אל תוך ממלכת פאנטסיה המצויה בסכנה, ורק בסטיאן יכול להצילה. שם, בממלכת פאנטסיה, בסטיאן עורך מסע שישנה את חייו.
עניין הדחייה החברתית בקושי מוזכר בספר, ובכל זאת נוכח בו: בסטיאן מגיע לחנות הספרים ממנה הוא גונב את הספר לאחר שנרדף על ידי חבריו לכיתה, חבורה שנראית לנו, הקוראים, כחבורה של ביריונים המעבירה את בסטיאן מסכת של התעללויות.
בסטיאן קורא בספר שגנב מחנות הספרים (פריים מתוך הסרט)
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה קראתי את “הסיפור שאינו נגמר”. בסטיאן כבש את לבי מיד. לא יכולתי שלא לחוש הזדהות אתו, על אף שבניגוד לבסטיאן הייתי תלמידה מצטיינת. כמו כן, בניגוד לבסטיאן, לא חוויתי דחייה חברתית ובריונות. אבל חלקתי עם בסטיאן את האהבה הגדולה לספרים, זו שמתוארת בתחילת הספר באופן שיעורר בכל ילד חובב קריאה את התחושה שהתיאור נכתב בדיוק עליו:
ולמרות שלא חוויתי בריונות ודחייה חברתית חריפה כפי שחווה בסטיאן, כך או אחרת, הזדהיתי גם עם תחושת הבדידות והחריגות שלו. בסטיאן מאמין שלועגים לו מכיוון ש: “אני ממציא לעצמי סיפורים, אני ממציא מילים ושמות שעדיין לא קיימים, דברים כאלה”. כילדה קוראת ומדמיינת, הרגשתי גם אני לעתים עוף מוזר, שונה מהשאר, בעלת תחומי עניין שאין לי עם מי לחלוק.
מיכאל אנדה כתב ספר נפלא שיכול לפנות ללבם של קוראים רבים מסוגים שונים, אבל את תשומת לבם של ילדים קוראים הוא לוכד ממש מהרגע הראשון, ועוד יותר מכך את תשומת לבם של ילדים קוראים שחשים בודדים או דחויים חברתית, ולו במקצת.
כריכת הספר (יח”צ)
אמנם לאחר תיאור ההשפלות והאלימות שסובל בסטיאן מידי חבריו לכיתה בתחילת הספר, הם כמעט ואינם מוזכרים שוב לאורך העלילה, שכן עיקר עניינו של הספר אינה הדינמיקה החברתית כי אם המתרחש בפנים, בנפשו של בסטיאן. אבל הילד הקורא, המזדהה עם אהבתו הגדולה של בסטיאן לספרים, עם התיאור של בסטיאן הקורא עם פנס מתחת לשמיכה, אם חש פעם שמץ ממה שחש בסטיאן מול חבריו לכיתה, נשאב אל הסיפור ומחפש יחד עם בסטיאן גם מוצא לעצמו.
האם יש ל”הסיפור שאינו נגמר” מסר עבור הילד הזה?
***
ספרי ילדים רבים עוסקים בדחייה חברתית. לעתים זוהי דחייה על רקע שוני: בישראל ישנם ספרים רבים העוסקים בדחייה חברתית כלפי עולים חדשים (למשל, “אלכס כבר לא עולה חדש” של גלילה רון פדר עמית, “המצחיקה עם העגילים” של יעל רוזמן); “פלא” של ר”ג פלאסיו, שכבש בסערה את ראש טבלאות רבי המכר בשנים האחרונות, עסק בשוני חיצוני; “אני אתגבר” של דבורה עומר עסק בין השאר בקשיי ההשתלבות של ילדה בעלת מוגבלות פיזית.
לעומתם, ישנם ספרים העוסקים בשוני חמקמק יותר, פחות ניתן לזיהוי ולהגדרה, כמו “ילדת כוכבים” של ג’רי ספינלי שבמרכזו דחייה חברתית של ילדה שהשוני שלה מתבטא בהיותה אינדיבידואליסטית המסרבת להיכנע למוסכמות החברה, ולא שוני חיצוני. כמוהו גם “ילדת הגבעות” של אלואיז מקגרו, ספר פנטזיה המהווה אלגוריה לדחייה חברתית בשל שוני שלאו דווקא ניתן להגדרה.
המשותף לרוב הספרים האלו הוא העמדת החברה על דוכן הנאשמים: החברה אינה יודעת להכיל את השונה, בין אם השוני הוא חיצוני או פנימי, מולד או נרכש, ועל החברה להשתנות וללמוד לקבל את כולם. זהו ללא ספק מסר חשוב וראוי, ובכל זאת עולה התהייה: האם התביעה היחידה צריכה להיות מופנית כלפי החברה? האם אין מקום לבחון את הדחייה מהכיוון ההפוך, מכיוונו של הילד הדחוי? אין הכוונה כאן להאשמת הקרבן, חלילה. ישנם מאפיינים ייחודיים שאי אפשר או לא רצוי לשנותם לשם התקבלות חברתית, אך האם אין מצבים בהם הילד הדחוי עצמו יכול ליצור שינוי בעצמו ולשנות את מצבו?
ספרים וסרטים לפעוטות עוסקים לא מעט בעיצוב ההתנהגות החברתית. הם מלמדים לוותר, לחלוק, להתפייס. כמעט כל סדרה מצויירת לילדים עוסקת בערכים הבסיסיים של חיברות. במחלקת ספרות הילדים והנוער לעומת זאת קשה מאוד למצוא ספרים העוסקים בהתנהגות החברתית של היחיד. למעשה, חוץ מ”הרייט המרגלת” מכמיר הלב של לואיז פיציו, אני מתקשה להיזכר בספר ששם במוקד את הילד הדחוי ואת התנהגותו שלו, מבלי לבוא בתלונות אל חברת הילדים הסובבת.
נראה כאילו ישנה הנחה סמויה בקרב כותבי ספרות הילדים כי ספרות הפעוטות כבר לימדה את כל שיש ללמד בתחום החיברות, ומכאן והלאה היחיד הגיע לשלמות ולא נותר אלא לעצב את החברה בכדי שתקבל אותו כפי שהוא ולא תפגע בשום צורה באינדיבידואליות שלו ובאישיותו הייחודית.
אם לשפוט על פי ספרות הילדים, דומה שאין טעות גדולה יותר מאשר הניסיון להיות “כמו כולם”, כפי שמנסה לעשות למשל גיבורת “ילדת כוכבים” למשך זמן מה. בתרבות שלנו, המעודדת אינדיבידואליזם, זהו מעשה מאוס של מחיקה עצמית, ויתור על גרעין האני הפנימי, שיוביל לעצב ולסבל.
***
בספרה “מדחיה חברתית לילד מאושר בבית הספר”, טוענת הפסיכולוגית החינוכית חנה פישר גרפי כי ילדים בגיל בית הספר היסודי דווקא כן אמורים להיות “כמו כולם”. אם הם אינם כאלה, מדובר בכשל, בתקלה התפתחותית: מדובר בילדים שממשיכים לדבוק בנורמות ההתנהגות שהוריהם מנחילים להם במקום להמיר אותן באלו של חברת הילדים.
הסנקציות החברתיות שילדים מפעילים על חבריהם שאינם מתיישרים על פי התקן, אלו שגורמות למבוגרים לנוד בראשם ולהגיד “ילדים הם אכזריים כל כך”, אינן מעשה אכזריות כי אם הדרך להוביל את הילד הלא בשל להתפתחות תואמת גיל:
וכך היא מתארת קטע מתוך טיפול בילדה דחויה:
זוהי ללא ספק תפיסה קשה לעיכול בתקופה בה אנו חיים; תקופה בה האינדיבידואליזם מועלה על נס וקשה לקבל כי יש לוותר עליו ולו רק בתקופה מסויימת בילדות.
גישה שונה למדי מוצגת בספר “אחזו בילדכם” של ד”ר גורדון ניופלד וד”ר גאבור מאטה, ספר שעוסק במקומה של החברה בחיי ילדים ונוער לעומת מקומם של ההורים. במרכז הספר עומד הרעיון כי בתרבות שלנו, החברה תופסת את המקום המרכזי בחיי ילדים ונוער על חשבון מקום ההורים, דבר שיוצר מציאות בעייתית מבחינות שונות. הספר לא עוסק בדחייה חברתית, אבל באזכור אקראי לנושא, הוא טוען שדחייה חברתית מלכתחילה לא תפגע קשה כל כך בילד שהוריו הם מרכז חייו:
הנקודה המשותפת לשתי הגישות הכל כך שונות האלו היא אחת: על פי שתי הגישות, ההתמקדות בחברת הילדים היא טעות. שינוי ועיצוב מחדש של חברת הילדים אינם הדרך לעזור לילד הדחוי, בין אם משום שהדבר אינו אפשרי ובין אם משום שהדבר אינו רצוי.
מתוך “הפיל שרצה להיות הכי” – כתב ואייר: פאול קור. מהספרים הבולטים בנושא
לאור זאת, אי אפשר שלא לתהות האם ספרי הילדים והנוער העוסקים בדחייה חברתית ומתארים תהליכי שינוי העוברים על החברה, ומעודדים את הילד הדחוי להיות “הוא עצמו” ובשום פנים ואופן לא להשתנות – אינם עושים עוול לחלק מהילדים הדחויים הקוראים אותם? שמא הם עלולים להוביל להתבצרות בתוך התנהגות שעלולה להיות בעייתית, לדחיית הרעיון של שינוי עצמי וציפיה שהחברה תשתנה ותכיל, ציפיה שספק אם תתגשם במציאות?
להמשך הכתבה https://ha-pinkas.co.il/המסע-אל-עבר...58zU4HPj6QnYrDG4eVtdaBuztEckoYMTDrKXwS2fDCvv8