המסע הכבד הזה שאני עוברת

[susu94]

המסע הכבד הזה שאני עוברת

אני בסך הכל בת 18 , ואפשר לומר שעוורתי די הרבה לילדה בגילי . כל מה שעברתי הביא אותי למצבים של דאון אין סופי ומחשבות אובדניות עד לפני שנה אבל אז פגשתי פסיכולוגית מקסימה שעזרה לי לאורך כל המפגשים שלנו.
אומצתי מברזיל .ולומר את האמת ,אני חושבת שנולדתי בטעות.להורי הביולוגים היו המון המון ילדים לפני (אני הייתי בת ה -13 שלהם ) כך אומרים הורי היום. מסרו אותי כשהייתי בתת תזונה שכנראה קצת פגעה בי בתפקוד הלימודי.אני בלי בגרות מלאה ואני גרועה במקצועות החשובים. ואם לא די בכך שאני מאומצת ,אין לי קשר עם בני המשפחה לא עם אחי שנולד עם תסמונת ולא עם היציאה שלי מהארון.לפימים אני לא מסוגלת להבין למה בכלל זה טוב.למה לקום ולהעמיד פנים שטוב אם בעצם הכל חרא?מצאתי אצלי כוחות לעזור ולסייע לאחרים באיגי ,פורום ללהטבים ולכל גולשיה והצלחתי לקבל את המצב הנוכחי.אני פעילה שם הרבה . יצאתי בפני ההורים עברתי תהליך לא פשוט.לא קל לי .לא קל בכלל להיות מה שאני כשמסביב אני מרגישה כמו מטרה שכולם מכוונים אליה חצים.זה דיכאון בגלל ההורים הביולוגים שיצאו סתומים,פשוט סתומים,כואב לי על האחים האחיים שלא הכרתי ואני תוהה איך הם היום.קשה לי להתמודד במשפחה עם קשיים בגלל הצרכים של האח עם התסמונת.עם כל זה אני פורקת ומוציאה הכל אבל נראה שהכאב הוא אין סופי..אני מנסה לרוב במקום לשקוע שבוע שלם במיטה מתחת לשמיכה לצאת לרוץ ולצייר לצאת למטבח ולהכניס קצת אוכל לפה,נראה שלא ממש הצלחתי ,הדיכאון שלי די בולט לעין עם כל התהליך הזה. אני בוכה מדי שבוע ללא דרך להפסיק.אני ירדתי הרבה במשקל וחוסר תאבון והקבלה העצמית לגבי הנטייה המינית שלי שמתסכלת מדי יום.נותרה לי הפסיכולוגית וחברה אחת טובה שאין עליה .אבל עוד תקופה חדשה באה ,שבה אהיה על מדים וחששות חדשות מגיעות .ומה אני יעשה כשפתאום אין לי את השקט שלי את הספייס הזה שאני חייבת .אני לא אדע איך יהיה לי בצבא מתפללת רק לטוב.אחרי תקופות קשות יותר של ניתוק חתכים ובדידות אני יכולה לומר שעברתי הרבה ונאבקתי אבל יש את הימים האלו שאני נשברת ולוקח לי זמן להתאפס על עצמי .. כמו עכשיו לדוגמא..
אתמול הייתי צריכה לפגוש חברה טובה ופיניתי הכל בשבילה,קבענו להיפגש גם בחודש הקודם אבל היא הבריזה לי, נחשו מה, אתמול שכבר ישבתי ברכבת היא מודיעה לי שהיא לא יכולה להגיע.פעמיים ברצף.קיבלתי ממנה הסבר. הוא נשמע לי כמו תרוץ,נשברתי..אני קמתי שוב אחרי שנפגעתי מאחרות וכמו טיפשה אני מנסה שוב ומקבלת שוב חרא לפנים ... ככה ... כאילו זה מגיע לי ..
מנסה לא להתייאש אבל לפעמים וואלה קשה, אני פייטרית אבל במקומות הרגישים האלו אני מתפרקת ומתפוצצת בשניות...ככה שנשבר לי להכיר ,פשוט נשבר לי ...

 

[Lady Stark]

היי

יקירה, אני ממש מזדהה עם העניין של להרגיש כבר בגיל 18 שעבר עליך כל כך הרבה.
החדשות הטובות הו שאת ממש צעירונת. וכמה שזה מרגיש לך קשה כרגע, יש לך עוד זמן לגדול ולהבין.
אני התחלתי לפתח אופי חזק יותר רק בסביבות גיל 24.
אז ככל שמוקדם יותר את מבינה את הבעיות שלך, יש סיכויי הצלחה גבוהים יותר להרגשה טובה יותר.
הרבה פעמים, כשאנחנו עוד חיים בבית שהקשה עלינו, הבעיות משתמרות. יכול להיות שהצבא יהיה טוב בשבילך בסופו של דבר. אני, לדוגמא, מאוד לא אהבתי את המסגרת הזאת והגיוס נורא הפחיד אותי. אבל אחרי שהתמקמתי, ניתנה לי הזדמנות להתרחק מהבית הקשה שגדלתי בו, פגשתי אנשים שעד היום אני חברה שלהם ורכשתי מיומנויות חברתיות טובות. בסופו של דבר, הצבא הוא הזדמנות לראות שהדברים יכולים להיות שונים ממה שהכרנו עד עכשיו.
במקרה הגרוע, אם המסגרת לא תתאים לך, לא כל כך קשה לצאת ממנה היום.

אני רוצה להוסיף שאת ממש לא צריכה לחוות אשמה על נטייתך המינית. איפה שאת מרגישה טוב ונוח זה איפה שאת צריכה להיות. הלוואי שזה לא היה עדיין קשה כל כך, ואני חושבת שהעובדה שאת תורמת מזמנך לטובת בני נוער זה ממש טוב. זה תיעול נהדר של הקושי שלך והזדמנות לתת לאחרים את החמלה שאת צריכה לתת לעצמך.

תרגישי טוב. אנחנו כאן.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

(קצת טריגר בהודעה הראשית)

נשמע שבאמת עברת הרבה, אני לא יכולה אפילו לדמיין את איך שבטח הרגשת לפעמים, כל הכאב וחוסר השייכות.
גם אם אין לך בגרות מלאה זה לא אומר כלום. בגרות זה משהו שאת יכולה להשלים ולשפר בכל שלב בחיים שלך.
אני מאוד מסכימה עם מה שליידי סטארק אמרה בנוגע לצבא ואני רוצה גם להוסיף שכדאי לך להגיע לצבא בפתיחות לגבי המצב שלך מבחינת דיכאון, כי זה פשוט יקל עלייך, בין אם בטירונות או במהלך השירות הצבאי שלך, ויאפשר לך להמשיך ולקבל טיפול מתאים. (את יכולה גם להמשיך בטיפול הפסיכולוגי שלך באזרחות, באישור קב"ן.)

ואני לא חושבת שנולדת בטעות. אולי לא היית מתוכננת, אבל אני לא חושבת שיש ילדים שנולדים בטעות.
אני, בכל אופן, שמחה מאוד שאת כאן