אני חושבת שהחלק החברתי...
... הוא זה שהשפיע עלי הכי הרבה במסע הזה. ממש שינה אותי. יותר מכל המחנות והסבל וההסטוריה. זה מוזר, זה אולי לא אמור להיות ככה, אבל בתכלס, זה מה שיצא. מהשכבה שלי יצאו כ-20 אנשים וכל השאר היו ממקומות אחרים בארץ, ודווקא עם אלה שלא הכרתי התחברתי הכי הרבה. אחד מהם נשאר ידיד ממש ממש טוב שלי ואנחנו מדברים בטלפון כל כמה ימים עד היום, למרות שהוא גר במרחק 3/4 שעה נסיעה ממני... בפולין, בגלל שהנחתי שאני לא אראה אף אחד מהאנשים האלה יותר, הרשיתי לעצמי פשוט להיות אני, בלי גבולות, בלי מחויבויות, ובלי דעות קודמות. וזה היה הכי כייף ונוח בעולם. וכשהגעתי למסקנה שאנשים אשכרה אוהבים אותי ככה, אז נשארתי. ובגלל זה כולם חושבים שהשתניתי, וזה נכון, אבל השתניתי רק בהתנהגות - הבסיס תמיד היה שם. בזמן המסע הכרתי המון אנשים נורא חמודים שממש עזרו לי לעבור אותו בלי לבזבז את כל הנוזלים בגוף (על דמעות). הבנתי את המשמעות של חיבוק. אם לא יצאת עדיין, אז אני מרשה לעצמי להניח שאין לך מושג מה זה, שכשאת בוכה, בוכה ממש, אפילו קצת בהסטריה, בא מישהו, אפילו לא חבר ממש טוב שלך, בן, או בת (אגב, משום מה שמתי לב שבנים מנחמים ביותר יעילות מבנות...) ומחבק אותך. זה הדבר הכי מנחם בעולם. יותר מכל דבר שתנסי להגיד לעצמך או שמישהו ינסה להגיד לך. פשוט חיבוק. היו שם גם כמה חוויות חברתיות (וגם חוויות אחרי המסע, שבאו בעקבותיו), טובות ולא טובות, שאני שמחה שעברתי, ושעזרו לי להתגבש עם עצמי ולהבין מהי בעצם צורת ההתנהגות שהכי טובה ומתאימה לי. הבנתי שזו לא השקטה והדי מזוייפת שהייתה לי עד אז. מאז המסע אני נותנת לעצמי יד הרבה יותר חופשית, והרבה יותר טוב לי עם זה. דיברתי עם כמה אנשים, והם אמרו לי שלכל אחד יש איזשהו אירוע משמעותי מבחינה חברתית, שמשנה אותו, לכל אחד בזמן אחר. לי זה קרה בפולין. ושלא תבינו לא נכון, זה לא גרע בכלל מהמשמעות הערכית שהייתה למסע הזה בשבילי. זו הייתה תוספת, שאני באמת מאחלת לכל אחד שיעבור, לא בהכרח במסע הזה. זה פשוט נוח לעבור את זה במן מסע שכזה, שבו באמת יוצא לך להכיר המון אנשים חדשים ואת בכלל נמצאת בסיטואציה ואווירה אחרת. ממש נהנתי במסע! (עד כמה שזה נשמע נורא). בקשר למשפט האחרון. פחדתי להגיד אותו, עד שפעם שאל אותי מישהו שהיה במסע שנה לפני, "נו, איך היה לך?". אז התחלתי להסתבך עם המילים, כרגיל, "היה... קשה... חזק..." "אוי באמת!" הוא אמר לי, "היה כייף!! כייף לא נורמאלי! פשוט תגידי שהיה ממש ממש כייף!" מאז אני לא מפחדת להגיד את זה, כי עד כמה שזה היה מסע ממש ממש קשה, בחלקו, הרוב היה ממש ממש כייף!
זאת אולי לא ה-סיבה לצאת למשלחת לפולין, אבל אין ספק שההתגבשות החברתית היא חלק חשוב מהמסע, אז, למי שכבר היה בפולין כמובן: איך השפיע עליכם המסע מבחינה חברתית? האם המסע חיזק את הקשרים שלכם עם חברים, או מכרים, שנסעו יחד איתכם? האם נוצרו קשרים שהחזיקו מעמד גם אחרי המסע? מי מביניכם שלא נסע עם חברים קרובים במיוחד, אולי רק עם מספר מכרים - האם זה הקשה עליכם את המסע? האם המסע גרם לאיזשהוא שינוי בקשרים שלכם עם שותפים למסע? בקיצור, שתפו.
