the silence girl1
New member
המסע לפולין שלי..
כבר עברו 3 שנים מאז... מאז המשלחת לפולין.. ועדיין לא מצאתי כל כך את התשובות.. בעיקר את התשובה ל - למה... כנראה שבחיים לא תהיה תשובה... ***** נכתב ב- 08/11/03 לא משנה כמה בגדים לבשנו, כפפות וצעיפים עדיין היה לנו קר... כל כך קר... ואני חושבת שהקור הזה התערבב מתישהו עם הדמעות של כמה מאיתנו, עם כל התחושות שלנו בפולין... לא יודעת עד כמה המשפט הזה נכון... אבל יש לי הרגשה. שאולי מרוב קור,לפעמים שכחנו למה באנו...למה בעצם אנחנו שם.(או פה,בפולין...) אבל אני חושבת שלא נשכח את הרגע שהיינו באושויץ במעגל מסביב לנרות.. ואם אני לא טועה. לא היה אחד שלא בכה... אני חושבת שזה מה ששבר אותנו. אחרי שבוע כמעט שלא בכינו... כנראה זה הכל התערבב ביחד. הגעגועים לארץ, הרצון לבכות אבל הדמדעות שלא יצאו,המראות הקשים,הקור, שחודר לעצמות.. ומרוב שקר אתה שוכח מעצמך...כי אתה שקוע בקור... וביער.. שראינו את הבורות... ובעצם הדבר היחיד שראינו זה שלג,ונרות... וקצת את האנדרטאות שחלקן כוסו בשלג. וברגע שהגענו לשטח העצום של האבנים שמסמלות כל קהילה וקהילה. זה היה קשה.. ולראות את הדשא. איך פתאום הכל ירוק? ולמה בעצם הכל ירוק שם? הרי אנשים היו שם! אנשים נרצחו שם! למה ירוק, למה הדשא הזה פתאום?? למה הכל יפה? הרי פעם לא היה שם יפה, הרי נרצחו שם אנשים... ... ומשום מה ברגע שראיתי משלחות מהארץ והיו כמה איתנו ופתאום לראות את הדגל ולהרגיש גאווה שאנחנו שם. למרות הכל. ולדעת שלא נשכח את המראות האלה. ולדעת שלא חשוב כמה שנים יעברו. אסור לנו לשכוח את זה. אסור לנו לשכוח מה היה שם. אסור לנו לשכוח אותם. את הילדים,המבוגרים. וכמה שהם סבלו... וגם כשלפעמים היה קשה חלקם לא ויתרו. ובכל זאת יצאו משם ונלחמו בכל כוחותם. **** וחושבת על סבא רבא. איפה הוא היה,מה עשו לו... ואיך הוא מת... ואם התעללו בו? וזה קשה. וכואב. ואין לי מושג מה התשובה לזה.. כי אפילו לי בעצמי קשה לשאול, קשה לחשוב. ואני לא יודעת אם קיבלתי תשובות. ואני לא יודעת אם יש או היו לי שאלות בכלל. ואני לא יודעת אם הבנתי הכל... אני רק יודעת שאני לא סולחת. ולא שוכחת... לא מעיזה לשכוח. לא רוצה לשכוח... (כתבתי את זה 7 חודשים לאחר שחזרנו לארץ). ...
כבר עברו 3 שנים מאז... מאז המשלחת לפולין.. ועדיין לא מצאתי כל כך את התשובות.. בעיקר את התשובה ל - למה... כנראה שבחיים לא תהיה תשובה... ***** נכתב ב- 08/11/03 לא משנה כמה בגדים לבשנו, כפפות וצעיפים עדיין היה לנו קר... כל כך קר... ואני חושבת שהקור הזה התערבב מתישהו עם הדמעות של כמה מאיתנו, עם כל התחושות שלנו בפולין... לא יודעת עד כמה המשפט הזה נכון... אבל יש לי הרגשה. שאולי מרוב קור,לפעמים שכחנו למה באנו...למה בעצם אנחנו שם.(או פה,בפולין...) אבל אני חושבת שלא נשכח את הרגע שהיינו באושויץ במעגל מסביב לנרות.. ואם אני לא טועה. לא היה אחד שלא בכה... אני חושבת שזה מה ששבר אותנו. אחרי שבוע כמעט שלא בכינו... כנראה זה הכל התערבב ביחד. הגעגועים לארץ, הרצון לבכות אבל הדמדעות שלא יצאו,המראות הקשים,הקור, שחודר לעצמות.. ומרוב שקר אתה שוכח מעצמך...כי אתה שקוע בקור... וביער.. שראינו את הבורות... ובעצם הדבר היחיד שראינו זה שלג,ונרות... וקצת את האנדרטאות שחלקן כוסו בשלג. וברגע שהגענו לשטח העצום של האבנים שמסמלות כל קהילה וקהילה. זה היה קשה.. ולראות את הדשא. איך פתאום הכל ירוק? ולמה בעצם הכל ירוק שם? הרי אנשים היו שם! אנשים נרצחו שם! למה ירוק, למה הדשא הזה פתאום?? למה הכל יפה? הרי פעם לא היה שם יפה, הרי נרצחו שם אנשים... ... ומשום מה ברגע שראיתי משלחות מהארץ והיו כמה איתנו ופתאום לראות את הדגל ולהרגיש גאווה שאנחנו שם. למרות הכל. ולדעת שלא נשכח את המראות האלה. ולדעת שלא חשוב כמה שנים יעברו. אסור לנו לשכוח את זה. אסור לנו לשכוח מה היה שם. אסור לנו לשכוח אותם. את הילדים,המבוגרים. וכמה שהם סבלו... וגם כשלפעמים היה קשה חלקם לא ויתרו. ובכל זאת יצאו משם ונלחמו בכל כוחותם. **** וחושבת על סבא רבא. איפה הוא היה,מה עשו לו... ואיך הוא מת... ואם התעללו בו? וזה קשה. וכואב. ואין לי מושג מה התשובה לזה.. כי אפילו לי בעצמי קשה לשאול, קשה לחשוב. ואני לא יודעת אם קיבלתי תשובות. ואני לא יודעת אם יש או היו לי שאלות בכלל. ואני לא יודעת אם הבנתי הכל... אני רק יודעת שאני לא סולחת. ולא שוכחת... לא מעיזה לשכוח. לא רוצה לשכוח... (כתבתי את זה 7 חודשים לאחר שחזרנו לארץ). ...