mis playboy
New member
המסע שלי לארץ המוות..
לפני חודש ו3 ימים חזרנו.. חסרי מצברוח לא מבינים מה עובר מה יש פה לאן הגענו איך הגענו מבולבלים מהכול לא יודעים מה היה שם לא יכולנו לעקל את מה שראינו את הזוועות את הכאב את הצרחות ששמענו בדמיון לא יכלתי להבין את גודל המספר- 6 מיליון יהודים.. הדבר היחידי שהרגשתי באותו רגע שירדתי מהמלון בישראל זה רק הרגע החזק הגעגוע לראות את אבא.. כ"כ התגעגעתי פחדתי לאבד אותו המסע הזה היה כ"כ לבד בשבילי לא יצאתי עם חברים יצאתי עם אנשים שאני בקושי מכירה אבל התחברתי שם עם כמה אבל עדיין הם לא יכלו לעזור לי כי אני כ"כ שונה.. אני זוכרת את אותו היום שקמתי בבוקר שנסענו למיידנק אני זוכרת אותו כאילו היה אתמול היה לי קר בבוקר למרות שהמזגן היה דלוק על חום התעוררתי מאוחר והתארגנתי נורא מהר בדרך ישנתי ושמעתי מוזיקה כשהגענו לא האמנתי לא ידעתי שככה זה נראה כ"כ יפה למשהו כ"כ .. כ"כ נורא.. לא יכולתי להבין עדיין אבל שמעתי אותם את כל אותם אנשים ראיתי אותם מתהלכים לידי הדמיון שלי לא הפסיק לעבוד באותם שעות וכ"כ הרגשתי לבד פחדתי להיות אחת מהם פחדתי שפתאום התאי גזים יתחילו לפעול הם היו נראים כאילו מחכים לנו לקורבנות הבאים וכ"כ רציתי מישהו קרוב אבל לא היה לי אבל הדמעות לא ירדו... תקועות.. אני זוכרת את זה כ"כ טוב שזה כואב.. כל אותו יום הייתי במצב רוח שכזה עצוב.. בערב התקשרתי להמון אנשים בארץ... כי הרגשתי לבד רציתי הביתה רציתי לברוח מהמקום המקולל הזה מארץ המוות.. וכל הזכרונות שלי כ"כ כואבים ואולי יום אחד אני אבין כל מה שעברתי שם כי עדיין.. עדיין לא הבנתי... יום הזיכון לשואה היה פעם בשבילי סתם עוד יום שאין עוד מה לראות בטלויזיה.. היום הוא משהו כואב, צורם.. לזכר כל אותם הרוגים שחוו חויות נוראיות ביותר.. לזכר כל הילדים, הנשים, הגברים.. שנספו בכל מחנות ההשמדה, שמתו מרעב, ממחלות, מקור, מהתעללות, ממכות, לכל אלה שהיו שם ולא חזרו.. יהיי זכרם ברוך!! ליז גבסו
לפני חודש ו3 ימים חזרנו.. חסרי מצברוח לא מבינים מה עובר מה יש פה לאן הגענו איך הגענו מבולבלים מהכול לא יודעים מה היה שם לא יכולנו לעקל את מה שראינו את הזוועות את הכאב את הצרחות ששמענו בדמיון לא יכלתי להבין את גודל המספר- 6 מיליון יהודים.. הדבר היחידי שהרגשתי באותו רגע שירדתי מהמלון בישראל זה רק הרגע החזק הגעגוע לראות את אבא.. כ"כ התגעגעתי פחדתי לאבד אותו המסע הזה היה כ"כ לבד בשבילי לא יצאתי עם חברים יצאתי עם אנשים שאני בקושי מכירה אבל התחברתי שם עם כמה אבל עדיין הם לא יכלו לעזור לי כי אני כ"כ שונה.. אני זוכרת את אותו היום שקמתי בבוקר שנסענו למיידנק אני זוכרת אותו כאילו היה אתמול היה לי קר בבוקר למרות שהמזגן היה דלוק על חום התעוררתי מאוחר והתארגנתי נורא מהר בדרך ישנתי ושמעתי מוזיקה כשהגענו לא האמנתי לא ידעתי שככה זה נראה כ"כ יפה למשהו כ"כ .. כ"כ נורא.. לא יכולתי להבין עדיין אבל שמעתי אותם את כל אותם אנשים ראיתי אותם מתהלכים לידי הדמיון שלי לא הפסיק לעבוד באותם שעות וכ"כ הרגשתי לבד פחדתי להיות אחת מהם פחדתי שפתאום התאי גזים יתחילו לפעול הם היו נראים כאילו מחכים לנו לקורבנות הבאים וכ"כ רציתי מישהו קרוב אבל לא היה לי אבל הדמעות לא ירדו... תקועות.. אני זוכרת את זה כ"כ טוב שזה כואב.. כל אותו יום הייתי במצב רוח שכזה עצוב.. בערב התקשרתי להמון אנשים בארץ... כי הרגשתי לבד רציתי הביתה רציתי לברוח מהמקום המקולל הזה מארץ המוות.. וכל הזכרונות שלי כ"כ כואבים ואולי יום אחד אני אבין כל מה שעברתי שם כי עדיין.. עדיין לא הבנתי... יום הזיכון לשואה היה פעם בשבילי סתם עוד יום שאין עוד מה לראות בטלויזיה.. היום הוא משהו כואב, צורם.. לזכר כל אותם הרוגים שחוו חויות נוראיות ביותר.. לזכר כל הילדים, הנשים, הגברים.. שנספו בכל מחנות ההשמדה, שמתו מרעב, ממחלות, מקור, מהתעללות, ממכות, לכל אלה שהיו שם ולא חזרו.. יהיי זכרם ברוך!! ליז גבסו